I’ve just joined Amazon as a Principal Application Scientist at Amazon Alexa Shopping , Israel. My research will be focused on improving product search through Amazon’s Alexa device. I’m still interested in question answering, top-k query processing, query performance prediction, and social search. Previously I was at Yahoo research and for many years I was a Research Staff Member at the Information Retrieval group at IBM Haifa Research Lab. For several years I taught the Introduction to IR course at the CS department at Haifa university.

לזכרו של דן כרמל ז״ל ביום ה 30 למותו, ערב יום השואה 2017

אבי, דן, נולד בוינה ב1925 למשפחה יהודית ציונית ושורשית. בתחילת המאה היהודים בוינה השתלבו בכל רבדי החברה ונהנו מפריחה תרבותית וכלכלית. דמויות כמו פרויד, מהאלר, שילה ושנברג תרמו תרומה מרכזית לחיי התרבות התוססים בעיר. אך כל זה השתנה בן לילה עם הסיפוח הגרמני ב1938. יהודים רבים נאסרו ונשלחו למחנה הריכוז דכאו. ביניהם מיכאל כהן, דודו של אבא ומראשי המפלגה הקומוניסטית האוסטרית. גוסטי, אחותו, הצטוותה יחד עם יהודיות אחרות לצאת לרחוב ולנקות בעזרת מברשת שיניים את כתובות הרחוב בעד אוסטריה חופשית. לאחר זאת היא מחליטה להגר יחד עם בעלה הנס ואחיה אלפרד לארצות הברית, עם יהודים רבים אחרים שהבינו כי באוסטריה אין יותר מה לחפש. אבא מסרב להצטרף אל אחיו. בעקשנות נעורים טיפוסית הוא מודיע, אני עוזב רק לארץ ישראל.

אמו של אבא, גיזלה, אזרה עוז וניגשה למטה הגסטפו ששכן במלון מטרופול. היא מבקשת את שחרורו של אחיה מיכאל. הבלתי יאומן קרה ומיכאל אכן שוחרר תוך הוראה שעליו לעזוב את אוסטריה מבלי שוב. מעשה זה הציל את חייו.

תאטראות, בתי קפה ומגרשי משחקים הפכו מחוץ לתחום ליהודים. החשמלית שהיתה כלי תחבורה עיקרי בוינה נאסרה לשימוש עבור היהודים, פרט לקרון אחד עליו נרשם, ״ליהודים וכלבים בלבד״. אבא לא מסכים לנסוע בחשמלית ונאלץ ללכת לבית הספר, מרחק של כחצי שעה הליכה מדי יום. יום אחד, בלכתו ברחוב, עצר אותו נער במדי הנוער ההיטלראי ודרש שיפנה את המדרכה. אבא, בלי לחשוב, הכה את הנער ונמלט. למחרת ארב לו אותו נער עם שלושה בריונים, מתוך כוונה ללמדו לקח על חוצפתו ועל כך שהכה ״ארי לובש מדים״. אבא מצליח לחמוק מידיהם בעור שיניו ולהמלט. שנים רבות חזרה אליו אותה הבריחה בסמטאות וינה בחלומות אימה שגרמו לו להתעורר בצעקה.

בוקר אחד קיבל סבא, משה, קריאה ממשרד הטלפונים בה הוא התבקש למדוד את אורך כבל הטלפון. הוא מילא אחר הבקשה המוזרה ודיווח על אורך הכבל, והתשובה ששמע היתה: ״זה מספיק ארוך שתתלה את עצמך, יהודי חזיר.״ תשובה זו גרמה לו לשבץ . אבא ואמו שמעו את נפילתו ומצאו אותו שוכב על הרצפה. הוא לא התאושש מכך והפך לשבר כלי, הקצין הגאה מצבא הקיסר בעל אות ההצטיינות, הסוחר בעל האמצעים, הפך ליהודי מושפל ופושט רגל. הוא לעולם לא הבין איך העם הגרמני הפך מעם של ״משוררים ופילוסופים״ לעם של ״גנבים ורוצחים״.

בליל הבדולח, בנובמבר 1938, נשרפו כל בתי הכנסת וקנס של מילארד דולר הוטל על הקהילה היהודית. יהודים רבים נאסרו, ביניהם סבא משה. הוא הוזמן למלון מטרופול כדי לקבל את ההודעה שישוחרר בתנאי שיוותר על רכושו ושעליו לעזוב את אוסטריה באופן מידי. יום לאחר צאתו מהמאסר הוא עזב, תוך שהוא משאיל את חליפת הסקי של אבא כדי שתשמש אותו לחציית הרי הסודטים בדרכו לעיר הולדתו, כשנוב שבגליציה. כשנפרדו בחיבוק ארוך ידע אבא בליבו שהוא לעולם לא יראה את אביו שוב. מאוחר יותר, ב1943, נרצחו משה וגיזלה באושוויץ יחד עם שאר יהודי כשנוב.

לאחר עזיבתו של משה, צררה גיזלה את כל דברי הזהב, את אקדח השירות ואת תעודת ההצטינות מצבא הקיסר, וביקשה מאבא להטיל את הצרור לנהר הדנובה. אבא סיפר כיצד הלך עם החבילה בתוך תיק בית הספר ומעל הגשר, בחשכה, החליק את החבילה לנהר, ובלבד שלא למסור אותה לשלטונות השנואים.

למחרת הופיע אחד השכנים בדירתם ותבע את הדירה לעצמו. הוא הציע עסקה שלא ניתן לסרב לה, 5 שילינג תמורת הדירה. גיזלה כמובן סירבה. למחרת הוא הופיע שוב עם שני חברים. הם תפסו את סבתא ברגליה והחזיקו אותה מעבר לחלון. ״תחתמי או שתיפלי ״ הם ציוו. לסבתא לא נותרה ברירה והיא חתמה על שטר המכר. ניתנו להם שלושה ימים לפנות את הדירה. אבא בן השלוש­-עשרה עמד חסר אונים וראה כיצד אמו מושפלת ללא יכולת להגיב. הוא נשבע בליבו שלא להכנע לעולם לטרור והשפלה. גם רגע זה חזר אצלו בחלומותיו לאורך כל חייו.

סבתא גיזלה ואבא מצאו מקלט בבית חברה. מזון כמעט ולא ניתן היה להשיג כי במרבית החנויות נאסרה המכירה ליהודים, או שהותרה רק ליום אחד בשבוע. אבא למד לעקוב אחרי עגלות חלוקת הפחם ולאסוף שיירי פחם שנפלו מהעגלה. מעט ירקות הוא היה מבריח מגינת הסוכנות של בית הספר.

בקיץ 1939 נסגר בית הספר היהודי. בית הספר הכין את התלמידים לעליה ולימדם עברית וידע על ארץ ישראל. ב1942 הובל אהרון מנצ׳ר, מורו של אבא, בראש תלמידיו שנותרו בוינה לאושוויץ, שם מצאו כולם את מותם.

לאחר פרוץ המלחמה, בספטמבר 1939, עליית הנוער אירגנה טרנספורט של כאלף בני נוער במטרה להעלותם לארץ ישראל. גיזלה שוב אזרה אומץ והלכה עם אבא ועם בת דודו, לאה כהן, בתו של מיכאל, למלון מטרופול, למשרדו של קולונל ס.ס. אדולף אייכמן, הקצין האחראי על האוכלוסיה היהודית בוינה. היא ביקשה אישור עבורם כדי לעזוב את אוסטריה. האישור לילדים ניתן. וכך כתב אבא בספרו: ״ב15 לדצמבר 1939 יצאנו ברגל מביתנו לתחנת הרכבת ביחד עם אמא. לא היו לנו אשליות. ידענו שזו הפעם האחרונה שאנו מתחבקים ומתנשקים. לבסוף עלינו על הקרונות והרכבת זזה. דרך החלון קלטתי את אמא מנופפת במטפחת לבנה, כאשר דמותה הולכת ומתרחקת…״

בראשון לינואר 1940 הפליגו כאלף בני נוער במורד הדנובה על 3 אוניות נהר יגוסלביות. המטרה היתה להגיע אל הנמל הרומני קונסטנצה ושם לעלות על אונייה של עליה ב’ שתגניב אותם לארץ. אך התוכניות השתבשו. הדנובה קפאה והגבולות נסגרו, והקבוצה נתקעה למשך כשנתיים ביגוסלביה.

בסוף מרץ 1941 התקבלו סוף סוף 200 סרטיפיקטים לכניסה לפלשתינה עבור הנערים שמתחת לגיל 18 שבקבוצה. אבא לא רצה להפרד מלאה בת ה 19 אך היא שכנעה אותו ואמרה לו, “אני כבר אסתדר”. הוא כותב בספרו: ״אך אני כבר ידעתי שעם הגרמנים אף אחד לא יכול להסתדר. נתתי לה לשכנע אותי, ותוך דמעות, חיבוקים ונשיקות נפרדתי ממנה. שוב עברה עלי חווייה של פרידה לתמיד בתחנת הרכבת.״ אבא עלה על הרכבת יחד עם שאר בני המזל. לאה וחברתה ליזט מתגנבות לרכבת אך נתפסות ומושלכות בגסות. הרכבת יוצאת לדרכה ותוך מספר ימים מגיעה הקבוצה לחיפה ונקלטת בקבוצת כינרת.

לאחר כשבועיים, מיד לאחר הפלישה הנאצית ליגוסלביה, נרצחים שאר חברי הקבוצה, כולל לאה וחברתה ליזט. הגברים נרצחים ראשונים בהוצאות להורג המוניות כתגובה על פעולות הפרטיזנים של טיטו. הנשים נרצחות בעזרת משאיות הגז. הגופות נשרפות ואפרם מושלך לנהר. בשמונה ביוני שולח גנרל ס.ס שפר מברק לגנרל באומה: ״לא קיימת עוד בעיה יהודית בסרביה״.

בארץ אבא נרתם בכל מאודו למאמץ להקמת המדינה. לאחר סיום לימודיו הוא מצטרף לפלמ״ח ונלחם במלחמת העצמאות ובשאר המלחמות. בבית השיטה הוא מקים את ביתו ומשפחתו. לאורך כל השנים התייסר האם נהג נכון בהשאירו את בני משפחתו מאחור, ומדוע נשאר הוא בחיים והם לא. אבא היה מהדוחפים והלוחמים להקמת האנדרטה היפה והמכובדת שבבית הקברות לזכר הנרצחים בשואה. על האנדרטה חקוקים שמותיהם של סבי משה, של סבתי גיזלה, ושל בת דודתי לאה, יחד עם שמות שאר הנרצחים, קרוביהם של חברי בית השיטה. יהי זכרם ברוך.

דוד כרמל

חיפה, יום השואה, 2017

דן כרמל  19.7.1925 – 23.3.2017

דן כרמל (ויינרייך) נולד בוינה, בירת אוסטריה, ב 19 ביולי 1925, למשפחה יהודית ציונית ושורשית. בוינה שגשגה קהילה יהודית מפוארת שחייתה ברווחה ובנוחות, תוך הזדהות עמוקה עם התרבות המקומית. אולם, השאננות והחיים הנוחים הופכים במהרה לכאוס כללי עם הסיפוח הגרמני ב 1938. דן מתעקש לא לברוח לארצות הברית, יחד עם אחיו ודודיו, אלא לעלות לישראל, כפי שהתחנך בתנועת הנוער. הוא מצטרף לטרנספורט של תנועת החלוץ שיוצא מוינה ברגע האחרון, רגע לאחר פרוץ המלחמה, ונתקע ביוגוסלביה לשנתיים. רק בנס הוא נחלץ ברגע האחרון, לפני פלישת הגרמנים, ומגיע לפלשתינה. שאר חברי הקבוצה, הכוללת את בת דודתו לאה, נרצחים בידי הנאצים ואפרם מושלך למימי הדנובה.

בישראל דן מתחשל ומתחזק ומשיל מעליו את שיירי הגלות. הוא חדל מלדבר גרמנית ומחליף את שם משפחתו מויינריך לכרמל. לאחר סיום בית הספר ביגור הוא מצטרף לפלמ״ח, למחלקה המוצבת בבית השיטה, ולוקח חלק פעיל בפעולות ההגנה טרם הקמת המדינה. גולת הכותרת של תקופה זו היא הקמת קיבוץ חוקוק בגליל והקרבות הקשים נגד הסורים בבקעת כנרות במסגרת מלחמת העצמאות. לאחר המלחמה הוא נושא את אלקה לאישה ושניהם מקימים את ביתם בבית השיטה בו נולדים להם שלושה ילדים ובו הם חיו את כל חייהם.

סיפורו האישי של דן מובא בהרחבה בספר שכתב, ואותו העלינו לאינטרנט, במאמץ משותף, לכבוד יום הולדתו ה-90. הספר, ״כך זה אירע – זיכרונות״ סוקר את סיפור הקמתה של מדינת ישראל, דרך סיפורו האישי, מתחילת המאה בוינה, בה נוסדה התנועה הציונית, דרך תלאות העליה לארץ, הקמת הקיבוץ והמדינה. אך היום אני רוצה להתמקד במורשת אחרת שהשארת לנו, אבא, שקשורה לכוחות הנפש שהדגמת בשנים האחרונות לחייך.

ראשית כמובן הוא טיפולך המסור באימא. אימא חלתה לפני כ 10 שנים, לאחר חגיגת יום הולדתה ה 80, ומאז לא שבה לאיתנה. למזלה ולמזלנו אתה תמיד נמצאת לצדה. המסירות שהדגמת, השעות האינסופיות שישבת ליד מיטתה, והטיפול בכל מה שדורש טיפול. ידענו לבטח עד כמה אמא נתונה בידיים טובות ושהיא לא תחסר דבר. אנשים התפלאו לראותך יושב שעות לצידה של אמא, מחזיק את ידה, שר לה שירים ומספר לה סיפורים. האם הוא לא שם לב שהיא איננה מגיבה? הם נדים בראשם. שטויות, עיניים להם ולא יראו; אתה חש בעומק לבך שאימא שומעת ומבינה כל דבר. אתם מתקשרים ומחזקים זה את זו בשפה משלכם. הקשר שביניכם אינו זקוק למילים. אני מאחל לכולנו שנלמד ממך את ערכה של מסירות אין קץ, מחויבות, ואהבת אמת מהי.

שנית, היא הדרך בה התמודדת עם מחלתך. הסרטן תקף אותך לפני כ 6 שנים. שלוש פעמים הבראת אולם המחלה תמיד חזרה. יצא לי ללוות אותך לטיפולים במחלקה האונקולוגית ברמב״ם, לאורך השנים, וכל פעם הייתי נדהם מחדש על הדרך בה התמודדת עם הבשורות הקשות, עם קבלת תוצאות הבדיקות, ועם הנחישות שלך לנצח את המחלה. לעולם ללא רחמים עצמים ותמיד עם הומור והתייחסות חיובית. נראה כאילו הטיפולים הקשים עוברים לידך ללא השארת חותם. הבטת לסרטן בעיניים, והסרטן השפיל מבטו. האופי החזק שלך עמד לצידך ואין לי ספק כי הוא היה הגורם המרכזי בריפויך.

ושלישית, הקשר הנהדר שהיה לך עם הנכדים. בסבלנות אין קץ הקדשת להם מזמנך ואת כל מאודך, מרתק אותם עם סיפורים מההיסטוריה והמיתולוגיה. אהבת אותם והם השיבו לך אהבה. תמיד דגלת בחנוך לנער על פי דרכו וידעת למצוא נתיב ללבבו של כל אחד מהם. לא לחינם הם אהבו אותך כל כך.

לפני כשבעה חודשים חלה התדרדרות במצבך הרפואי. רגליך לא נשאו אותך יותר והתאשפזת בבית הפז. אבדן הפרטיות והעצמאות הקשו עליך מאד. איבדת את שמחת החיים ושאפת את נפשך למות. לאחר כל השנים שטיפלת באימא כאילו ואמרת: איני יכול יותר, עתה תורכם. אנו מבטיחים לך אבא שנמשיך ונשמור על אימא ונדאג לכל מחסורה.

אז היום אנו נפרדים ממך אבא. היית בעל למופת ואבא וסבא למופת. יצאת מהתופת והקמת בית ומשפחה לתפארת. חיית חיים מלאים ועשירים, של עשייה ולמידה, ואתה יכול להיות גאה בהישגים שלך. תנוח על משכבך בשלום ויהי זכרך ברוך.

 באהבה בנך הבכור, דודי

In memory of Dan Carmel

Dan Carmel (Weinreich) was born in Vienna, the capital of Austria, on July 19, 1925, to a Zionist and rooted Jewish family.  Jews who lived there comfortably and conveniently were deeply involved with the local society, while at the same time strongly influenced by the young Zionist movement born in this city. However, complacency and the comfortable life ended with the German annexation in 1938. Dan refuses to flee to the United States, along with his brothers and uncles, but insists on going to Israel, as he was educated by the Zionist youth movement. He joins a group of pioneers who intended to go to Palestine, leaving Vienna at the last minute, immediately after the outbreak of war. Unfortunately, the group gets stuck in Yugoslavia for two years. Dan narrowly succeeds in escaping at the last minute and safely arrives in Palestine. The people that remained, including his cousin Leah, are murdered after the Germans invaded Yugoslavia.

In Palestine Dan sheds the remnants of life in the diaspora. He stops speaking German and changes his surname from Weinreich to Carmel. After graduating high-school he joins the Palmach, the Israeli underground, and takes an active part in the defense operations before the establishment of the State of Israel. He participates in building Kibbutz Hukok in the Galilee, and fights in the Jordan Valley during the War of Independence. After the war, he marries Elka and they build their family at Kibbutz Beit-Hashita, where they lived all their life.

Dan’s personal story is presented in detail in his book, which we posted on the Internet, in a joint effort, in honor of his 90th birthday. The book, “That’s how it happened,” reviews the story of the establishment of the State of Israel, through Dan’s personal story, from the beginning of the century in Vienna, where the Zionist movement was founded, through the hardships of immigration to Israel and the war of  independence. But today I want to focus on another legacy that you left for us, Father, which is related to the mental forces that you demonstrated in recent years in your life.

First, of course, is your devoted care of Mother. Mother became sick 10 years ago, after her 80th birthday, and has not regained her strength ever since. Fortunately for her, you were always at her side. The devotion you demonstrated, the endless hours you sat by her bed, and the care of any treatment that was needed. People were surprised to see you sitting for hours beside her, holding her hand, singing songs to her, and telling her stories. Did not he notice that she was not responding? They shake their heads. Nonsense, eyes for them and they do not see; You feel deeply that Mother hears and understands everything. You communicate in your own language. The connection between you does not need words. I wish all of us that we will learn from you the value of endless devotion, commitment, and true love.

Second, it is the way you dealt with your illness. Cancer attacked you about 6 years ago. Three times you recovered but the disease always came back. I have accompanied you to the Oncology ward at Rambam hospital, over the years, and every time I was amazed again at the way you dealt with the harsh news and the results of the tests. You were determined to win the disease; never self pities and always with humor and positive attitude. It seems as though the harsh treatments passed by you without leaving a mark. You looked cancer in its eyes, and the cancer looked down. Your strong character stood by you and I have no doubt that this was the main cause of your healing.

And third, the wonderful bond you had with your grandchildren. You have devoted them your time with infinite tolerance, fascinating them with stories from history and mythology. You loved them and they loved you back. You always stood up to the boy in his own way and knew how to find a path to each one’s heart. It is not surprising that they loved you so much.

Seven months ago there was a deterioration in your medical condition. Your legs did not carry you anymore and you were hospitalized in the nursing home at the Kibbutz. The loss of privacy and independence made it very difficult for you. You have lost the joy of life and you wanted to die. After all those years you’ve been treating Mother as if you’d said: “I can not do it anymore, now it’s your turn”. We promise you, Father, that we will continue and take care of Mother and everything she needs.

So today we separate from you Father. You were a model for a husband and an exemplary father and grandfather. You went out of the inferno and established a wonderful home and family. You have lived rich life and you can be proud of your accomplishments. Rest in peace, father, and may your memory be blessed.

With love, Your oldest son, David

Eugene Agichtein, David Carmel, Dan Pelleg, Yuval Pinter – Yahoo Labs, Haifa

Donna Harman, NIST

The Text REtrieval Conference (TREC), sponsored by the National Institute of Standards and Technology (NIST), provides the infrastructure for large-scale evaluation of text retrieval methodologies. The automated question answering (QA) track, which has been one of the most popular tracks in TREC for many years, has focused on the task of providing automatic answers for human questions. The track primarily dealt with factual questions, and the answers provided by participants were extracted from a corpus of News articles.

The TREC Live Question Answering track (LiveQA) that we organized this year, focuses on “live” question answering for real-user questions. Real user questions, extracted from the stream of most recent questions submitted on the Yahoo Answers (YA) site, and which have not yet been answered by humans, were sent to participant QA systems who answer the questions.  There wasn’t any restriction on the system resources for question answering. The only restrictions were that the length of the answers should not exceed 1000 characters, and the response time was limited to one minute, thus enforcing the system to answer programmatically in (almost) real-time.

The official run of the track was scheduled for August 31, 2015, for a 24 hours period. 1340 live questions that were landed on the Yahoo Answers site were submitted to 22 registered systems, built by 14 participating institutions around the globe (from Australia, China, the Middle East, Europe, and North America).

The submitted questions were collected from a few predefined categories (Health, Sport, Computer & Internet, Pets…). In contrast to factoid questions used in previous QA tracks, YA questions are much more diverse, including opinion, advice, polls, and many other question types, thus making the task far more realistic and challenging. Here are a few examples of the submitted questions:

• “What’s the best thing to do when depressed? Should I push myself to work?”
• “I’m a black male with curly soft textured hair versus nappy hair. I want to twist it, is this possible for it to look nice and if so how?”
• “Is it safe to use diluted clorox to get the stains off tea cups?”
• “I want to migrate in USA. I am a software engineer from Bangladesh. Can anyone help me?”
• “How does someone with one eye blink?”

About 25,000 valid answers were collected from participants by our test system. The correctness and the quality of the answers will later be judged by NIST assessors. Systems performance will be announced in the coming Trec conference at Washington D.C., in November 2015. In the conference we will also discuss and cover the different approaches used by the participants for Live QA. The questions with the judged answers will be available to the public after the conference for further research.

We want to thank all participants for their effort and patience. This is the first time that we run such an experiment and we are very happy with the amount of participation and with the quality of the answers. From our perspective, it was a real pleasure, and we all look forward for the results to be published. We are committed to run the LiveQA track again next year (if NIST will let us of course) and expect even more participation and higher answering quality next year.

A few days ago I got the following email from Ashwin Maini, a close relative of Henryka, which sheds some more light on her. I’m glad to post it  as is (with Ashwin permission of course)

The first time I met Henryka Cohn was at September 2014, at the Leopold Museum, Vienna. The picture “Portrait of Henryka Cohn”, by Richard Gerstl, is represented at the museum along with  many other masterpieces of Egon Schiele, Gustav Klimt, Oskar Kokoschka, and many other Austrian leading  painters who worked and lived at Vienna in the beginning of the 20th century.

The portrait caught my eye immediately. My grandmother, Gizela Cohn-Weinreich, who lived at Vienna at that time,  was at the same age of Henryka. Did they know each other? Did they ever meet? Is Henryka have any relationship to my family?

The story of my grandmother Gizela is told in my father’s book, That’s how it happened (https://sites.google.com/site/dancarmeleng/). She was born in Galitzia, a province of the Austrian Empire, to her mother, Hannah. Hanna had come from Galitzia to Vienna in order to study medicine. To support herself, she worked for the Cohn family as a baby-sitter and maid. The Cohns were a very wealthy Jewish Sephardic family that dealt in diamonds. One of the family sons, Don, fell in love with Hannah and married her against his parent’s wishes.  This caused a huge scandal in the Jewish high society of Vienna. How could the son of a rich noble Sephardic family marry a poor servant girl from Galitzia? The Cohns disinherited their son and sent the young couple away from their home, cutting off all contact with them. Don returned with Hannah to her parents in Galitzia, where they had two children: Michael, born in 1885, and Gisela, born in 1886. Don, the young father, never got used to the poor and hard life in Galitzia, and died right after Gisela was born.  Hannah, a young widow with two small children, decided to return to Vienna. She gave up the idea of a university education, studied to become a certified midwife, and supported her family in this profession.

Gisela graduated from high school with honors, and wanted to study medicine like her mother, years ago.  Because she had to help her family, she could not pursue this dream. Instead of going to the University, she went to a business school.  After graduating, she got a job to support the family. Although she worked for long hours, she had an active social life and took part in the cultural events that flowered in Vienna during these years. She went to the opera, to concerts, and to plays, and attended social gatherings. The comfort life of Viennese Jews came to end with the German Anschluss in 1938. Gizela was murdered in Auschwitz, with her husband Moshe, in 1943.

No much is known about Henryka, However, we know much more about the painter. Richard Gerstl (1883-1908) was an Austrian painter known for his expressive psychologically insightful portraits. In 1898, at the age of fifteen, Gerstl was accepted into the Academy of Fine Arts. Around 1907, he began to associate with the famous composer Arnold Schoenberg. During this time, Gerstl painted several portraits of Schoenberg, his family, and his friends. These portraits also included paintings of Schoenberg’s wife, Mathilde, who became extremely close and, in the summer of 1908, she left her husband and children to travel with Gerstl. Schoenberg was in the midst of composing his Second String Quartet, which he dedicated to her. Mathilde rejoined her husband in October. Distraught by the loss of Mathilde, his isolation from his associates, and his lack of artistic acceptance, Gerstl entered his studio during the night of 4 November 1908 and apparently burned every letter and piece of paper he could find. Although many paintings survived the fire, it is believed that a great deal of his artwork as well as personal papers and letters were destroyed. Other than his paintings, only eight drawings are known to have survived unscathed. Following the burning of his papers, Gerstl hanged himself in front of the studio mirror and somehow managed to stab himself as well.

One of Gerstl paintings that survived was the portrait of Henryka Cohn. Following Henryka trails I approached Dr. Raymond Coffer from the University of London, who studied Gerstl work as part of his PhD thesis (http://www.richardgerstl.com/the-story). Coffer kindly let me know that Henryka’s father was Hugo Cohn and her mother, he believes, was Rivka (Regine) Uiberall. She was born at March 11, 1877, and the family moved from Rzeszow in Galicia, now Poland, when she was 3, to Vienna and settled at Esterhazygasse 23 in Vienna’s 6th District of Mariahilfestrasse. She never married and left Vienna on May 13, 1939, to England, where she lived until she died.

During her life in Viena, Henryka was an artist and piano teacher and a member of the Schonberg’s circle. Coffer cites one of her relatives: “… apart from being a “progressive and independent woman […] brought up in an atmosphere of considerable wealth. In a  cultured  and  assimilated  Viennese  Jewish  family,  she  was  a  “highly-regarded  […] music  teacher”,  who taught  singing,  piano  and actors.  Henryka  was also related to Gustav Mahler “and mixed freely in that society,” which may have accounted for  her connection to Schonberg, of whose circle she was an apparently confirmed member and to whom she sent a Christmas/New Year card after the Schonbergs moved to Berlin in 1911. It is highly possible, therefore, that Henryka’s portrait might have been the last  initiated by Schonberg. The work can  probably be ascribed to June 1908, presumably before Gerstl left Vienna on 27th, for it is doubtful that he would have been welcome into the households of Schonberg  after the denouement.

So the puzzle is almost solved. Henryka and Gizela, also sharing the same sure name, and also having very common history, were not relative after all. When I showed my father Henryka’s portrait, his immediate response was that she reminds him his cousin Lea Cohn (Michael’s daughter) who were murdered in Yugoslavia in WWII (see picture below). However, he does not remember any relative named Henryka from his childhood in Vienna. My grandmother roots belong to the Sephardic Cohn family from Vienna while Henryka roots belong to a Cohn family from Galitzia. Whether they knew each other? probably, however we do not have any evidence for that. Anyway, I’ve already decided to adopt Henryka as my new great-aunt.

Lea Cohn (Yugoslavia, 1941)

The book ‘That’s how it happened’, written by Dan Carmel, was published in 1997 in a very limited edition for family and friends only. This year, in honor of Dan’s 90th birthday, we decided that this is the best time to re-publish the book on the Internet, including a new English translation:

https://sites.google.com/site/dancarmeleng/home

Through his personal history, my father tells the story of the establishment of the State of Israel. It begins with Dan’s childhood in Vienna, the capital of Austria, at the beginning of the 20th century. Jews who lived there comfortably and conveniently were deeply involved with the local society, while at the same time strongly influenced by the young Zionist movement born in this city. However, complacency and the comfortable life ended with the German annexation in 1938. Dan refuses to flee to the United States, along with his brothers and uncles, but insists on going to Israel, as he was educated by the Zionist youth movement. He joins a group of pioneers who intended to go to Palestine, leaving Vienna at the last minute, immediately after the outbreak of war. Unfortunately, the group gets stuck in Yugoslavia for two years. Dan narrowly succeeds in escaping at the last minute and safely arrives in Palestine. The people that remained, including his cousin Leah, are murdered after the Germans invaded Yugoslavia.

In Palestine Dan sheds the remnants of life in the diaspora. He stops speaking German and changes his surname from Weinreich to Carmel. After graduating high-school he joins the Palmach, the Israeli underground, and takes an active part in the defense operations before the establishment of the State of Israel. He participates in building Kibbutz Hukok in the Galilee, and fights in the Jordan Valley during the War of Independence. After the war, he marries Elka and they build their family at Kibbutz Beit-Hashita, where they live to this day.

In 2012 I visited Vienna, as part of my work, and took the opportunity to visit the house were you were born Father, at Arnezhofer-Strasse. The house is located in a small alley in the Prater quarter. Is this the alley where the Hitler Youth members marched shouting ‘Death for the Jews’? Is this the alley where you ran away from SA soldiers who wanted to punish you for your insolence? I looked at the building and saw the staircase you used to slide down, annoying your mother. Is this the staircase where years later you ambushed your Nazi neighbor who humiliated your mother and expelled you from your apartment, looking for revenge? Only God and you know how close he was to his death that day.

From your house I went to the beautiful Danube which flows through the city. A new modern bridge crosses the river instead of the old bridge that was destroyed during the war. I stood on the bridge and watched the water flowing calmly. It seems that here you stood, throwing in the service revolver and the certificate of excellence of your father who fought for the imperial army in WWI. You also threw your mother’s gold jewelry into the gray water, to avoid giving them to the hated authorities. I took the tram and watched the travelers. Luckily, there is no special trailer today for ‘Dogs and Jews Only’. Vienna is a cosmopolitan city, contemporary, smiling and cheerful, flooded with tourists and members of different races. The city has completely forgotten its dark past. I’m sure you’re glad of that.

Your book, Father, tells how you confronted evil at its most murderous, and built a beautiful home and family here in Israel. Is it the state you dreamed of, while lying on top of the water tower in Hukok, watching the moon overlooking the Sea of Galilee and the absolute desolation around you? I’m sure that even in your best dream you did not envision the prosperous country in which we live today. On the other hand, I suppose you did not foresee the effects of racism and xenophobia in the Jewish state. You probably ask yourself how people who suffered so much from hate and humiliation can hurt others in the same way? I hope your personal story can contribute to more tolerance among us.

This year we celebrate your 90th birthday, Father. Our wish for you is that you continue enjoying your grandchildren and great-grandchildren. Your book will expose them to the story of your life and to their roots. This is the story of your life, Father, it will live in our hearts forever.

In conclusion, I would like to thank everyone who helped bringing this book into existence. To Adi Carmel who helped in selecting the appropriate site and in finding the video interview of Dan and Elka talking about their wedding day. To Jenny Carmel for the cover design. To Chani Sacharen for the linguistic editing of the English version. And finally, especially to you Father, for sharing the story of your life with us, and for the tremendous effort you put in translating the Hebrew manuscript into English.

David Carmel
Haifa, Israel
March 2015

David Carmel.