על הספר ״עיני אוניקס״, של אשכר ארבליך-בריפמן

הספר מספר את סיפורה של אוניקס, שנולדה לאחר אסון. השנה היא 2040, והאנושות מנסה באופן נואש להשתקם,כאשר המטרה העיקרית היא שימור המין האנושי וסיוע לו להתרבות. אוניקס יוצאת למסע ארוך לאתר את ילדיה הביולוגיים מתוך מניע שאפילו היא אינה מצליחה להגדירו כהלכה. היא הולכת אל המטרה באופן כמעט בלתי-רצוני או נשלט, נדחפת אך ורק על ידי אינסטינקט אימהי ונואש..

ראשית, מאד נהניתי מהספר. התשוקה האדירה של אוניקס להתאחד עם פרי בטנה מתכתבת לי באופן ישיר עם ספרו של ריצ׳רד דאוקינס, הגן האנוכי, בו הוא טוען שהכוח המניע המרכזי בחיינו, ובחיי כל אורגניזם, הוא הצורך בהתרבות ובשמירה על המשך המטען הגנטי שלנו. המוטו המרכזי של הספר, שאין כוח היכול  לעמוד בפני רצונה של אוניקס לפגוש את בנה,  מזכיר לי את הסיטואציה בתנועה הקיבוצית בה אימהות הובילו לשינוי שיטת הלינה, ממשותפת לפרטית, על ידי מרד שקט ולקיחת החוק לידיים, וששום מערכת לא יכלה להתמודד אתו.

מצד שני, לעניות דעתי, הספר אינו משכנע בתיאור הסיטואציה בה השלטון המרכזי שולט באוכלוסייה על ידי ניצול התשוקה לגידול ילד זר שאינו צאצא ביולוגי. האם הצורך בגידול ילד אכן כה חזק? אינני חושב שיש לנו עדויות לכך. תופעת האימוץ קיימת בטבע, ובמין האנושי אך היא איננה מאד נפוצה. זוגות נוטים לאמץ בד״כ ילדים שהם צאצאים של אחד מבני הזוג. אימוץ ילד זר על ידי משפחות חסוכות ילדים אכן קיים אולם המניע המרכזי, לעניות דעתי, הוא ״להיות כמו כולם״ ולכפר על תחושת הכשלון בהבאת ילד לעולם. אני מתקשה לראות מצב בו אנשים יהיו מוכנים לוותר על זכויותיהם ועל החרות שלהם תמורת הזכות לגידול ילד זר. אולי אני טועה והצורך הנ״לֹ יתפרץ כאשר תמנע ממנו הזכות לגדל את ילדינו הביולוגים, אך הספר אינו מרחיב על כך ואינו משכנע בתיאור הכוח המניע זוגות לחיות ביחד ולציית למערכת רק תמורת הזכות לאימוץ. כמו כן, לא ברור לי מה מחזיק זוגות כאלו לאחר גידול הילד. ההנחה שמבנה המשפחה המוכר לנו של אבא, אמא, וילד, יחזיק מעמד בסיטואציה כזו נראה לי לא סביר.

ומספר נקודות תורפה נוספות שמשכו את תשומת ליבי:

הסצנה בה אוניקס פורצת למחשב על ידי ניסוי שרשרת סיסמאות אקראיות מתאימה אולי לשנות השמונים של המאה הקודמת אך  לא לימינו ולבטח לא לעולם העתידני המתואר בספר. זכורה הסצנה המופלאה מבלייד ראנר בה האנדרואיד מפצח את מערכת הזיהוי הביומטרית על ידי שימוש בעין אנושית. הסיטואציה בה אוניקס מוצאת מסוף פעיל ומצליחה לפרוץ לתוכו בשיטה בת 40 שנים איננה סבירה בעליל.

העולם המתואר, למרות האסון הגדול והקרינה ההרסנית, דומה באופן חשוד לעולם שלנו. הגן הוא אותו הגן והיונים אותן היונים. אך בתנאי קרינה מטורפים, כאשר אין אפשרות לצאת החוצה ללא שכבת מגן עבה, היה ניתן לצפות לצמחיה מסוג אחר, ולציפורים מסוג אחר. האבולוציה מאפשרת שגשוג רק למינים המסתגלים ואין כל סיבה להניח שדווקא המינים המוכרים לנו הם אלו שישרדו בתנאי הקיצון הללו.

הספר מתאר מספר מערכות עתידניות כמו מנקה השירותים האוטומטי, הקסדה הנפלאה (אהבתי – הזכיר לי את האורגזמטרון של וודי אלן), ומערכת ההיסעים האוטונומית, ומצד שני אוניקס רוחצת את מטופליה בשיטות של ימינו, ושיטות הבישול במלון הנורבגי מזכירות את אילו שלנו. הכיצד?

המערכת המרכזית האימתנית איננה מורגשת בספר ואינה מעורבת כמעט. אוניקס זוכה לחופש פעולה מפתיע. היה ניתן לצפות משלטון ריכוזי כמו זה המתואר שיעמיד קשיים יותר רציניים בפניה. לדוגמה, הפריצות הרבות המתבצעות למערכת או החופשות הרבות שאוניקס לוקחת, וביקוריה במכוני הפריון השונים, חייבות להדליק נורה אדומה בכל מערכת אבטחה בסיסית. אך מתברר שהשלטון המרכזי איננו כל כך מרכזי ולא כל כך מאיים. חבל שהאח הגדול איננו פועל כמצופה מאח גדול.

הסיום של הספר אכזב אותי מאד. הפעולה המחתרתית של אוניקס נמוגה ללא עקבות. הכיצד? הייתי מצפה שמעשיה של אוניקס יפעילו את אפקט הדומינו שיפיל את כל המערכת, כפי שקרה ללינה המשותפת בקיבוצים ולהבדיל למשטר הסובייטי. האם היילי (האם המאמצת) נשארת אדישה להצלחתה של אוניקס ואינה דורשת להתאחד עם צאצאיה? משטרים מרכזים נכשלים ברגע שהפרטים מפסיקים לפחד ולשתף פעולה. אוניקס היא הקורבן שנגזר עליו להיות הטריגר לנפילת המשטר ובהחלט יתכן שעליה לשלם מחיר על כך. קשה לי להשלים עם הסוף ההוליוודי שהכל בא על מקומו בשלום. הייתי שמח לסוף אחר.

ולמרות הביקורת אהבתי את הספר. הוא עורר בי מחשבות רבות ועל כך נבחנת ספרות טובה.

דוד כרמל, חיפה

Advertisements

אימא – דברי פרידה

כבר הרבה שנים שאימא איננה באמת אתנו. מחלת הדמנציה הנוראית פגעה בה לפני כעשר שנים וגרמה לה לאבד את הקשר עם הסביבה. אך אני מעדיף לזכור את אימא האמתית, שמחבקת הרבה, ודואגת, ומתעניינת, ושמה את המשפחה בראש מעיניה. התייתמת בגיל צעיר, ואיבדת את מרבית משפחתך בשואה, אך זכית להקים משפחה גדולה וחמה ולשמש בה כעמוד התווך. היית אימא למופת, אוהבת, ומקבלת, ולעולם לא שופטת. תמיד היית לצידנו, הילדים בכל תקרית ואי הבנה. אני זוכר את קריאתך ״לו זמופ״ (הנח לו, באידיש) כשאבא גער בנו. אהבתי את ההתכנסויות המשפחתיות בארוחות שבת, או לקפה של אחר הצהרים על המרפסת עם העוגות הנהדרות שלך – שעות חסד אמתיות. אהבת מאד את חיי הקבוץ והזדהית עם עקרונותיו באופן מלא. במשך כל שנותייך שירת במזכירות ובוועדות השונות והיית פעילה בתחום התרבות. כשרצינו להתגרות בך היינו מקטרים על ״הקיבוץ שלך״ ומיד היית נחלצת כארי להגן על הממסד הקיבוצי.

אך זה מזמן שהפסקת להגיב לקריאה אימא. לא זכית לראות את נכדיך מקימים משפחות וליצור קשר עם נינייך. השנים הארוכות בבית הפז, בהם היית רתוקה למיטתך, ללא קשר עם הסביבה,  גרמו לי לחשוב על הסבל הרב שאנו גורמים לזקנינו, כשאיננו מאפשרים להם להיפרד בכבוד ברגע המתאים. אימא, עוד בהיותה צלולה התחננה לפנינו שלא ניתן לה להגיע למצב זה. היא הבהירה באופן הברור ביותר  שמוטב לה מותה מהיותה תלויה בחסדי אחרים. אך המציאות חזקה מכל משאלה ומצאת את עצמך במצב הבלתי נסבל בו את שוכבת שנים במיטתך חסרת אונים ומייחלת למותך.

אולם גם במציאות הקשה הזאת היו הרבה רגעי אור. ראשית, זכית לטיפולו המסור של אבא. דווקא מחלתך גרמה לו להפגין את אהבתו הרבה. במשך שנים, עד למותו לפני כשנתיים, הוא היה יושב יום יום ליד מיטתך, שר לך שירים, מספר סיפורים,  ומחזיק את כף ידך. הוא היה משוכנע שאת מבינה ומתקשרת איתו דרך מגע היד. יתכן שצדק. אין לי ספק כי אהבתו ומסירותו הרבה עזרו לך וחיזקן את רוחך.

שנית, זכית לטיפולה המסור של ויני, שעזבה את משפחתה בפיליפינים ובאה לטפל בך. ויני אימצה אותך כאם ולא משה ממיטתך, וגם לאחר סיום עבודתה המשיכה לבוא ולבקר אותך, את אימא, כפי שהיא קראה לך.

ושלישית, זכית בעמליה, שטיפלה בך עד לרגעייך האחרונים במסירות אין קץ. ידענו שיהיה מי שיתעקש להושיב אותך בכיסא ויוציא אותך לשאוף אוויר מדי יום, שתקבלי את כל צרכייך בזמן, ושאת בידיים הטובות ביותר שניתן לבקש.

ולכל צוות בית הפז הנפלא, שמתמיד במלאכת הטיפול הקשה בקשישים. השנים הרבות בהן אנו מלווים את אימא בבית הפז חשפו אותנו לטיפול המסור והמקצועי של כל הצוות ואין לנו מלים להודות לכם על כך.

אז הגיע הזמן להיפרד אימא.  אני מודה ומצטער שלא עלה בידינו לקיים את משאלתך, אך עשינו כמיטב יכולתנו הדלה להקל על שנות חייך האחרונות. נוחי בשלום על משכבך, ליד אבא, באדמת הקיבוץ שאהבת כל כך.

דודי

חיפה,  28 מאי 2019.

אלקה כרמל ז״ל – קורות חיים

אלקה כרמל – קורות חיים

 

img_2675

29.7.1925 – 27.5.2019

אלקה נולדה בערב תשעה באב, בשנת 1925, בעיירה גרבוביץ׳ שבמרכז פולין, ליד עיר המחוז זמושץ. אביה דוד צבי חסיד בעל״ז, התפרנס ממסחר בעץ וכפקיד בעירייה. לאחר מות אימה גיזלה ממחלה קשה, כשאלקה בת חמש, היא עוברת לחסות אחותה הגדולה אסתר, שדואגת לכל מחסורה. לאחר מות אביה ב 1938 מצרפת אסתר את אלקה לביתה ומגדלת אותה כבת. עם פלישת הגרמנים לפולין, שנה אחר כך, מחליטים אסתר, יהודה בעלה, והילדים אלקה ואליעזר הקטן, לברוח לברה״מ. האחים הבכורים דובה ויחיאל מנסים לשכנע את אלקה להישאר בפולין אך אלקה  מסרבת להיפרד מאסתר ומחליטה להיצמד למשפחתה החדשה ולצאת לנדודים.

בברה״מ, נחשדו הפליטים הפולנים כמתנגדי המשטר ונשלחו למחנה עבודה בסיביר. התנאים הקשים, עבודת הפרך, ובמיוחד מחלת הטיפוס, פוגעים קשות בפליטים. גם אלקה ואליעזר, בנם התינוק של אסתר ויהודה, אינם נמלטים מהמחלה הקשה. בדרך לא דרך מצליחה אסתר להשיג אישור יציאה מהמחנה והמשפחה מוצאת את עצמה בהרי אורל, שם הילדים מבריאים ממחלתם ויהודה מוצא עבודה במכרות הנחושת וזוכה להכרה כעובד מצטיין (סטכנוביץ׳).

אולם הרעב הכבד ותנאי האקלים קשים, גורמים למשפחה לשוב ולצאת לדרך ולהתמקם באוזבקיסטן, בעיר טורקסטן שליד הבירה טשקנט. ביוני 1941 פולשים הגרמנים לברה״מ, מה שגורר גיוס המוני, וגם יהודה מתגייס לצבא אנדרס המורכב מפליטים פולנים. שנות המלחמה הנוראות עוברות על המשפחה במקלט אותו מצאו כשאלקה לומדת בבית הספר המקומי ועוזרת בפרנסת המשפחה ובטיפול באליעזר.

עם סיום המלחמה מגיע מכתב מיהודה, שערק בינתיים מהצבא הפולני והתמקם בארץ ישראל בקיבוץ תל-יוסף. במכתב יהודה מזמין את משפחתו להתאחד עמו, ומודיע להם שבפולין מחכים להם אישורי עליה לארץ. כמו כן מגיעות הידיעות על בני המשפחה שנותרו בפולין, כולל האחים יחיאל ודובה ובני משפחתם, שאיש מהם לא שרד.  אלקה, שרואה בברה״מ את ביתה החדש, מתלבטת האם לצאת למסע לארץ, אך לבסוף נעתרת ומצטרפת לאסתר ואליעזר. לאחר מסע ארוך ומפרך הם מגיעים לקיבוץ. שבוע לאחר הגעתם, ב30 ביוני 1946,  פולשים הבריטים לכל הקיבוצים בארץ, כולל לתל-יוסף, בחפשם אחר נשק בלתי חוקי, באירוע שזכה לכינוי ״השבת השחורה״. מרבית הגברים, כולל יהודה, נלקחים למאסר, ושוב נפרדת המשפחה לאחר ימים מועטים של שהות ביחד.

אלקה נקלטת בקיבוץ בקלות ובחדווה. היא מצטרפת לצוות הלול ורוכשת הרבה חברים חדשים. היא לומדת עברית ומזדהה בכל מאודה עם הקיבוץ והמדינה היהודית שבדרך. לאחר מלחמת השחרור היא נשלחת לסמינר הרעיוני באפעל בו היא מכירה את דן כרמל, ומאז דרכיהם אינן נפרדות. הם מקימים את ביתם בקיבוץ בית השיטה ובו נולדים שלושת ילדיהם, דוד, משה-מיכאל וגילה. המשפחה החדשה  מהווה עבור אלקה מקור לגאווה והיא משקיעה את כל מאודה בטיפוח הקן המשפחתי. היא אוהבת את האנשים בקיבוץ והם משיבים לה אהבה. אלקה פעילה במוסדות הקיבוץ בעיקר בשדה התרבות, ומרכזת לאורך שנים רבות את ענף המחט. לאחר שהילדים גדלים ומתפנה לה זמן, אלקה מתאהבת במלאכת היד ומפליאה בעבודות רקמת טלאים שמתארות את עושר דמיונה ואהבתה לצבע וטקסטורה.

לפני כ10 שנים, ב-2009, פוגעת מחלת הדמנציה באלקה. בתחילה היא מאבדת את יכולת הדיבור ואחר כך את הזיכרון וחדות המחשבה. דן סועד אותה כמיטב יכולתו ומרעיף עליה מסירות ואהבה. כאשר המצב מחמיר הוא נאלץ לאשפז אותה בבית הפז. דן וכל צוות בית הפז, מטפלים בה במסירות אין קץ בניסיון להקל עליה את שנותיה האחרונות. ילדיה ונכדיה מתמידים לבקרה גם לאחר שהיא מאבדת את הקשר עם הסביבה. לאחר שנים ארוכות, ב 27.5.2019, בגיל 93, הלכה אלקה לעולמה.

יהי זכרה ברוך.

מעט הרהורים בעקבות תוצאות הבחירות האחרונות

הבחירות האחרונות העלו מספר שאלות נוקבות לגבי מידת האמינות שניתן ליחס לתוצאות. במיוחד כאשר מסתכלים על ערים רבות, בעיקר בפריפריה, בהן מפלגה אחת זוכה בכמות פנטסטית של הקולות, מעל 50% בחלק מהמקרים, בעוד שמפלגות אחרות נמחקות כמעט לחלוטין. כמעט ודמינו לטובים שבשכנינו.

לטענתי, שיטת הבחירות האנכרוניסטית שלנו מזמינה זיופים מהסוג הפשוט ביותר. אם אתה חבר קלפי ולרשותך גישה לרשימת בעלי זכות הבחירה, כל שעליך לעשות הוא לזהות בעלי זכות שבודאות לא יתכן שיצביעו (לדוגמה שוהים בחול או נפטרים) ולהצביע בשמם למי שאתה חפץ ביקרו.
בהנחה שבקלפי ממוצע מצביעים כ 67% מהמצביעם הרשומים, הפוטנציאל התיאורטי לזיוף הוא כ33% מהקולות.
אולם גם קל לזהות זיופים מסוג זה. הבדיקה הראשונה היא לזהות אנומליה באחוז ההצבעה. זיוף כבד ולא מושכל בהכרח יגרום לאחוז הצבעה לא סביר בהשואה לקלפיות שכנות בישוב או לתוצאות אותה הקלפי מבחירות קודמות. הבדיקה השניה בתור היא להצליב את רשימת הבוחרים עם רשימת השוהים בחול או רשימת הנפטרים בשנה האחרונה. מענין יהיה לראות כמה מממתינו הוטרדו מקברם כדי למלא את חובתם הציבורית.

זיוף קל נוסף הוא
להמתין לשעת הסיום של יום הבחירות, לזהות את אלו שלא טרחו להצביע, ולהצביע בשמם. כמובן שתצטרך להערים על חברי ועדה אחרים שאולי יתנגדו למהלך הנ״ל, או למועמד שאתה מעונין בו, אך ב10:00 בלילה הכל יותר קל כשכולם עייפים ורוצים לפרוש. נראה שמענין יהיה לבדוק את השינוי בהתפלגות ההצבעה בקלפי לפי מימד הזמן. האם לפתע בוחרי מפלגה מסוימת נהרו לקלפיות בשעה האחרונה, ורק הם כמובן. ובכלל, בהנחה שדפוס ההצבעה בקלפיות שכנות אמור להיות דומה, זיוף מסוג זה בהכרח יכתיב סטיה מהתפלגות ההצבעה העתית המצופה.

ולאחר כל זאת אני מחכה לחוקרת שתרים את הכפפה ותנתח את תוצאות הבחירות האחרונות, תוך שימת דגש על זיהוי אנומליות מהסוג הנ״ל. אני בטוח שהיא תפריך לחלוטין, אחת ולתמיד, את כל הספקולציות שמפריחים ספקנים קטני אמונה שכמוני. אין לי ספק כי תוצאות הבחירות מייצגות במדויק את מה שהציבור הצביע. השאלה היא מי זה בדיוק הציבור שהצביע?

Shlomo Geva ראיתי מיד ראשונה כבר בסוף שנות ה–70 כיצד הימין עובד בבחירות להתאחדות הסטודנטים. יו’’ר התאחדות הסטודנטים באוניברסיטה העברית היה צחי הנגבי, וסגנו היה ישראל כץ. הקלפיות היו פזורות בשני הקמפוסים, גבעת רם והר הצופים, ובמעונות סטודנטים. עם סגירת הקלפיות הראה עוד
  • David Carmel זיופים תמיד היו (ומכל הצדדים) וזה לא מפתיע כאשר שיטת ההצבעה חשופה כל כך להתקפות. אך נראה לי שבשתי מערכות הבחירות האחרונות רמת ההתקפות עלתה מדרגה. ראשית, בשתי המערכות תוצאות הבחירות נראות כאילו והוזמנו מראש. שנית, בשתיהן ראינו את התופעה של נהירה המונית (של צד אחד בלבד) בשעות הערב אל הקלפיות.
    David Carmel לגבי האם נמצב הוטב או הורע – אני חולק עליך. אין לי ספק ששיטות ההונאה היום הרבה יותר מתוחכמות מאלו של שנות ה 70 באוניברסיטה העברית. למזלנו, נתוני ההצבעה היום חשופים ואולי ניתן לזהות אנומליות בנתונים על ידי מחקר בלתי תלוי (כפי שהצעתי)

Moving to Amazon

I’ve just joined Amazon as a Principal Application Scientist at Amazon Alexa Shopping , Israel. My research will be focused on improving product search through Amazon’s Alexa device. I’m still interested in question answering, top-k query processing, query performance prediction, and social search. Previously I was at Yahoo research and for many years I was a Research Staff Member at the Information Retrieval group at IBM Haifa Research Lab. For several years I taught the Introduction to IR course at the CS department at Haifa university.

סיפורו של דן כרמל

לזכרו של דן כרמל ז״ל ביום ה 30 למותו, ערב יום השואה 2017

אבי, דן, נולד בוינה ב1925 למשפחה יהודית ציונית ושורשית. בתחילת המאה היהודים בוינה השתלבו בכל רבדי החברה ונהנו מפריחה תרבותית וכלכלית. דמויות כמו פרויד, מהאלר, שילה ושנברג תרמו תרומה מרכזית לחיי התרבות התוססים בעיר. אך כל זה השתנה בן לילה עם הסיפוח הגרמני ב1938. יהודים רבים נאסרו ונשלחו למחנה הריכוז דכאו. ביניהם מיכאל כהן, דודו של אבא ומראשי המפלגה הקומוניסטית האוסטרית. גוסטי, אחותו, הצטוותה יחד עם יהודיות אחרות לצאת לרחוב ולנקות בעזרת מברשת שיניים את כתובות הרחוב בעד אוסטריה חופשית. לאחר זאת היא מחליטה להגר יחד עם בעלה הנס ואחיה אלפרד לארצות הברית, עם יהודים רבים אחרים שהבינו כי באוסטריה אין יותר מה לחפש. אבא מסרב להצטרף אל אחיו. בעקשנות נעורים טיפוסית הוא מודיע, אני עוזב רק לארץ ישראל.

אמו של אבא, גיזלה, אזרה עוז וניגשה למטה הגסטפו ששכן במלון מטרופול. היא מבקשת את שחרורו של אחיה מיכאל. הבלתי יאומן קרה ומיכאל אכן שוחרר תוך הוראה שעליו לעזוב את אוסטריה מבלי שוב. מעשה זה הציל את חייו.

תאטראות, בתי קפה ומגרשי משחקים הפכו מחוץ לתחום ליהודים. החשמלית שהיתה כלי תחבורה עיקרי בוינה נאסרה לשימוש עבור היהודים, פרט לקרון אחד עליו נרשם, ״ליהודים וכלבים בלבד״. אבא לא מסכים לנסוע בחשמלית ונאלץ ללכת לבית הספר, מרחק של כחצי שעה הליכה מדי יום. יום אחד, בלכתו ברחוב, עצר אותו נער במדי הנוער ההיטלראי ודרש שיפנה את המדרכה. אבא, בלי לחשוב, הכה את הנער ונמלט. למחרת ארב לו אותו נער עם שלושה בריונים, מתוך כוונה ללמדו לקח על חוצפתו ועל כך שהכה ״ארי לובש מדים״. אבא מצליח לחמוק מידיהם בעור שיניו ולהמלט. שנים רבות חזרה אליו אותה הבריחה בסמטאות וינה בחלומות אימה שגרמו לו להתעורר בצעקה.

בוקר אחד קיבל סבא, משה, קריאה ממשרד הטלפונים בה הוא התבקש למדוד את אורך כבל הטלפון. הוא מילא אחר הבקשה המוזרה ודיווח על אורך הכבל, והתשובה ששמע היתה: ״זה מספיק ארוך שתתלה את עצמך, יהודי חזיר.״ תשובה זו גרמה לו לשבץ . אבא ואמו שמעו את נפילתו ומצאו אותו שוכב על הרצפה. הוא לא התאושש מכך והפך לשבר כלי, הקצין הגאה מצבא הקיסר בעל אות ההצטיינות, הסוחר בעל האמצעים, הפך ליהודי מושפל ופושט רגל. הוא לעולם לא הבין איך העם הגרמני הפך מעם של ״משוררים ופילוסופים״ לעם של ״גנבים ורוצחים״.

בליל הבדולח, בנובמבר 1938, נשרפו כל בתי הכנסת וקנס של מילארד דולר הוטל על הקהילה היהודית. יהודים רבים נאסרו, ביניהם סבא משה. הוא הוזמן למלון מטרופול כדי לקבל את ההודעה שישוחרר בתנאי שיוותר על רכושו ושעליו לעזוב את אוסטריה באופן מידי. יום לאחר צאתו מהמאסר הוא עזב, תוך שהוא משאיל את חליפת הסקי של אבא כדי שתשמש אותו לחציית הרי הסודטים בדרכו לעיר הולדתו, כשנוב שבגליציה. כשנפרדו בחיבוק ארוך ידע אבא בליבו שהוא לעולם לא יראה את אביו שוב. מאוחר יותר, ב1943, נרצחו משה וגיזלה באושוויץ יחד עם שאר יהודי כשנוב.

לאחר עזיבתו של משה, צררה גיזלה את כל דברי הזהב, את אקדח השירות ואת תעודת ההצטינות מצבא הקיסר, וביקשה מאבא להטיל את הצרור לנהר הדנובה. אבא סיפר כיצד הלך עם החבילה בתוך תיק בית הספר ומעל הגשר, בחשכה, החליק את החבילה לנהר, ובלבד שלא למסור אותה לשלטונות השנואים.

למחרת הופיע אחד השכנים בדירתם ותבע את הדירה לעצמו. הוא הציע עסקה שלא ניתן לסרב לה, 5 שילינג תמורת הדירה. גיזלה כמובן סירבה. למחרת הוא הופיע שוב עם שני חברים. הם תפסו את סבתא ברגליה והחזיקו אותה מעבר לחלון. ״תחתמי או שתיפלי ״ הם ציוו. לסבתא לא נותרה ברירה והיא חתמה על שטר המכר. ניתנו להם שלושה ימים לפנות את הדירה. אבא בן השלוש­-עשרה עמד חסר אונים וראה כיצד אמו מושפלת ללא יכולת להגיב. הוא נשבע בליבו שלא להכנע לעולם לטרור והשפלה. גם רגע זה חזר אצלו בחלומותיו לאורך כל חייו.

סבתא גיזלה ואבא מצאו מקלט בבית חברה. מזון כמעט ולא ניתן היה להשיג כי במרבית החנויות נאסרה המכירה ליהודים, או שהותרה רק ליום אחד בשבוע. אבא למד לעקוב אחרי עגלות חלוקת הפחם ולאסוף שיירי פחם שנפלו מהעגלה. מעט ירקות הוא היה מבריח מגינת הסוכנות של בית הספר.

בקיץ 1939 נסגר בית הספר היהודי. בית הספר הכין את התלמידים לעליה ולימדם עברית וידע על ארץ ישראל. ב1942 הובל אהרון מנצ׳ר, מורו של אבא, בראש תלמידיו שנותרו בוינה לאושוויץ, שם מצאו כולם את מותם.

לאחר פרוץ המלחמה, בספטמבר 1939, עליית הנוער אירגנה טרנספורט של כאלף בני נוער במטרה להעלותם לארץ ישראל. גיזלה שוב אזרה אומץ והלכה עם אבא ועם בת דודו, לאה כהן, בתו של מיכאל, למלון מטרופול, למשרדו של קולונל ס.ס. אדולף אייכמן, הקצין האחראי על האוכלוסיה היהודית בוינה. היא ביקשה אישור עבורם כדי לעזוב את אוסטריה. האישור לילדים ניתן. וכך כתב אבא בספרו: ״ב15 לדצמבר 1939 יצאנו ברגל מביתנו לתחנת הרכבת ביחד עם אמא. לא היו לנו אשליות. ידענו שזו הפעם האחרונה שאנו מתחבקים ומתנשקים. לבסוף עלינו על הקרונות והרכבת זזה. דרך החלון קלטתי את אמא מנופפת במטפחת לבנה, כאשר דמותה הולכת ומתרחקת…״

בראשון לינואר 1940 הפליגו כאלף בני נוער במורד הדנובה על 3 אוניות נהר יגוסלביות. המטרה היתה להגיע אל הנמל הרומני קונסטנצה ושם לעלות על אונייה של עליה ב’ שתגניב אותם לארץ. אך התוכניות השתבשו. הדנובה קפאה והגבולות נסגרו, והקבוצה נתקעה למשך כשנתיים ביגוסלביה.

בסוף מרץ 1941 התקבלו סוף סוף 200 סרטיפיקטים לכניסה לפלשתינה עבור הנערים שמתחת לגיל 18 שבקבוצה. אבא לא רצה להפרד מלאה בת ה 19 אך היא שכנעה אותו ואמרה לו, “אני כבר אסתדר”. הוא כותב בספרו: ״אך אני כבר ידעתי שעם הגרמנים אף אחד לא יכול להסתדר. נתתי לה לשכנע אותי, ותוך דמעות, חיבוקים ונשיקות נפרדתי ממנה. שוב עברה עלי חווייה של פרידה לתמיד בתחנת הרכבת.״ אבא עלה על הרכבת יחד עם שאר בני המזל. לאה וחברתה ליזט מתגנבות לרכבת אך נתפסות ומושלכות בגסות. הרכבת יוצאת לדרכה ותוך מספר ימים מגיעה הקבוצה לחיפה ונקלטת בקבוצת כינרת.

לאחר כשבועיים, מיד לאחר הפלישה הנאצית ליגוסלביה, נרצחים שאר חברי הקבוצה, כולל לאה וחברתה ליזט. הגברים נרצחים ראשונים בהוצאות להורג המוניות כתגובה על פעולות הפרטיזנים של טיטו. הנשים נרצחות בעזרת משאיות הגז. הגופות נשרפות ואפרם מושלך לנהר. בשמונה ביוני שולח גנרל ס.ס שפר מברק לגנרל באומה: ״לא קיימת עוד בעיה יהודית בסרביה״.

בארץ אבא נרתם בכל מאודו למאמץ להקמת המדינה. לאחר סיום לימודיו הוא מצטרף לפלמ״ח ונלחם במלחמת העצמאות ובשאר המלחמות. בבית השיטה הוא מקים את ביתו ומשפחתו. לאורך כל השנים התייסר האם נהג נכון בהשאירו את בני משפחתו מאחור, ומדוע נשאר הוא בחיים והם לא. אבא היה מהדוחפים והלוחמים להקמת האנדרטה היפה והמכובדת שבבית הקברות לזכר הנרצחים בשואה. על האנדרטה חקוקים שמותיהם של סבי משה, של סבתי גיזלה, ושל בת דודתי לאה, יחד עם שמות שאר הנרצחים, קרוביהם של חברי בית השיטה. יהי זכרם ברוך.

דוד כרמל

חיפה, יום השואה, 2017

פרידה מאבי – דן כרמל ז״ל

DanCarmel1997

דן כרמל  19.7.1925 – 23.3.2017

דן כרמל (ויינרייך) נולד בוינה, בירת אוסטריה, ב 19 ביולי 1925, למשפחה יהודית ציונית ושורשית. בוינה שגשגה קהילה יהודית מפוארת שחייתה ברווחה ובנוחות, תוך הזדהות עמוקה עם התרבות המקומית. אולם, השאננות והחיים הנוחים הופכים במהרה לכאוס כללי עם הסיפוח הגרמני ב 1938. דן מתעקש לא לברוח לארצות הברית, יחד עם אחיו ודודיו, אלא לעלות לישראל, כפי שהתחנך בתנועת הנוער. הוא מצטרף לטרנספורט של תנועת החלוץ שיוצא מוינה ברגע האחרון, רגע לאחר פרוץ המלחמה, ונתקע ביוגוסלביה לשנתיים. רק בנס הוא נחלץ ברגע האחרון, לפני פלישת הגרמנים, ומגיע לפלשתינה. שאר חברי הקבוצה, הכוללת את בת דודתו לאה, נרצחים בידי הנאצים ואפרם מושלך למימי הדנובה.

בישראל דן מתחשל ומתחזק ומשיל מעליו את שיירי הגלות. הוא חדל מלדבר גרמנית ומחליף את שם משפחתו מויינריך לכרמל. לאחר סיום בית הספר ביגור הוא מצטרף לפלמ״ח, למחלקה המוצבת בבית השיטה, ולוקח חלק פעיל בפעולות ההגנה טרם הקמת המדינה. גולת הכותרת של תקופה זו היא הקמת קיבוץ חוקוק בגליל והקרבות הקשים נגד הסורים בבקעת כנרות במסגרת מלחמת העצמאות. לאחר המלחמה הוא נושא את אלקה לאישה ושניהם מקימים את ביתם בבית השיטה בו נולדים להם שלושה ילדים ובו הם חיו את כל חייהם.

סיפורו האישי של דן מובא בהרחבה בספר שכתב, ואותו העלינו לאינטרנט, במאמץ משותף, לכבוד יום הולדתו ה-90. הספר, ״כך זה אירע – זיכרונות״ סוקר את סיפור הקמתה של מדינת ישראל, דרך סיפורו האישי, מתחילת המאה בוינה, בה נוסדה התנועה הציונית, דרך תלאות העליה לארץ, הקמת הקיבוץ והמדינה. אך היום אני רוצה להתמקד במורשת אחרת שהשארת לנו, אבא, שקשורה לכוחות הנפש שהדגמת בשנים האחרונות לחייך.

ראשית כמובן הוא טיפולך המסור באימא. אימא חלתה לפני כ 10 שנים, לאחר חגיגת יום הולדתה ה 80, ומאז לא שבה לאיתנה. למזלה ולמזלנו אתה תמיד נמצאת לצדה. המסירות שהדגמת, השעות האינסופיות שישבת ליד מיטתה, והטיפול בכל מה שדורש טיפול. ידענו לבטח עד כמה אמא נתונה בידיים טובות ושהיא לא תחסר דבר. אנשים התפלאו לראותך יושב שעות לצידה של אמא, מחזיק את ידה, שר לה שירים ומספר לה סיפורים. האם הוא לא שם לב שהיא איננה מגיבה? הם נדים בראשם. שטויות, עיניים להם ולא יראו; אתה חש בעומק לבך שאימא שומעת ומבינה כל דבר. אתם מתקשרים ומחזקים זה את זו בשפה משלכם. הקשר שביניכם אינו זקוק למילים. אני מאחל לכולנו שנלמד ממך את ערכה של מסירות אין קץ, מחויבות, ואהבת אמת מהי.

שנית, היא הדרך בה התמודדת עם מחלתך. הסרטן תקף אותך לפני כ 6 שנים. שלוש פעמים הבראת אולם המחלה תמיד חזרה. יצא לי ללוות אותך לטיפולים במחלקה האונקולוגית ברמב״ם, לאורך השנים, וכל פעם הייתי נדהם מחדש על הדרך בה התמודדת עם הבשורות הקשות, עם קבלת תוצאות הבדיקות, ועם הנחישות שלך לנצח את המחלה. לעולם ללא רחמים עצמים ותמיד עם הומור והתייחסות חיובית. נראה כאילו הטיפולים הקשים עוברים לידך ללא השארת חותם. הבטת לסרטן בעיניים, והסרטן השפיל מבטו. האופי החזק שלך עמד לצידך ואין לי ספק כי הוא היה הגורם המרכזי בריפויך.

ושלישית, הקשר הנהדר שהיה לך עם הנכדים. בסבלנות אין קץ הקדשת להם מזמנך ואת כל מאודך, מרתק אותם עם סיפורים מההיסטוריה והמיתולוגיה. אהבת אותם והם השיבו לך אהבה. תמיד דגלת בחנוך לנער על פי דרכו וידעת למצוא נתיב ללבבו של כל אחד מהם. לא לחינם הם אהבו אותך כל כך.

לפני כשבעה חודשים חלה התדרדרות במצבך הרפואי. רגליך לא נשאו אותך יותר והתאשפזת בבית הפז. אבדן הפרטיות והעצמאות הקשו עליך מאד. איבדת את שמחת החיים ושאפת את נפשך למות. לאחר כל השנים שטיפלת באימא כאילו ואמרת: איני יכול יותר, עתה תורכם. אנו מבטיחים לך אבא שנמשיך ונשמור על אימא ונדאג לכל מחסורה.

אז היום אנו נפרדים ממך אבא. היית בעל למופת ואבא וסבא למופת. יצאת מהתופת והקמת בית ומשפחה לתפארת. חיית חיים מלאים ועשירים, של עשייה ולמידה, ואתה יכול להיות גאה בהישגים שלך. תנוח על משכבך בשלום ויהי זכרך ברוך.

 באהבה בנך הבכור, דודי

In memory of Dan Carmel

Dan Carmel (Weinreich) was born in Vienna, the capital of Austria, on July 19, 1925, to a Zionist and rooted Jewish family.  Jews who lived there comfortably and conveniently were deeply involved with the local society, while at the same time strongly influenced by the young Zionist movement born in this city. However, complacency and the comfortable life ended with the German annexation in 1938. Dan refuses to flee to the United States, along with his brothers and uncles, but insists on going to Israel, as he was educated by the Zionist youth movement. He joins a group of pioneers who intended to go to Palestine, leaving Vienna at the last minute, immediately after the outbreak of war. Unfortunately, the group gets stuck in Yugoslavia for two years. Dan narrowly succeeds in escaping at the last minute and safely arrives in Palestine. The people that remained, including his cousin Leah, are murdered after the Germans invaded Yugoslavia.

In Palestine Dan sheds the remnants of life in the diaspora. He stops speaking German and changes his surname from Weinreich to Carmel. After graduating high-school he joins the Palmach, the Israeli underground, and takes an active part in the defense operations before the establishment of the State of Israel. He participates in building Kibbutz Hukok in the Galilee, and fights in the Jordan Valley during the War of Independence. After the war, he marries Elka and they build their family at Kibbutz Beit-Hashita, where they lived all their life.

Dan’s personal story is presented in detail in his book, which we posted on the Internet, in a joint effort, in honor of his 90th birthday. The book, “That’s how it happened,” reviews the story of the establishment of the State of Israel, through Dan’s personal story, from the beginning of the century in Vienna, where the Zionist movement was founded, through the hardships of immigration to Israel and the war of  independence. But today I want to focus on another legacy that you left for us, Father, which is related to the mental forces that you demonstrated in recent years in your life.

First, of course, is your devoted care of Mother. Mother became sick 10 years ago, after her 80th birthday, and has not regained her strength ever since. Fortunately for her, you were always at her side. The devotion you demonstrated, the endless hours you sat by her bed, and the care of any treatment that was needed. People were surprised to see you sitting for hours beside her, holding her hand, singing songs to her, and telling her stories. Did not he notice that she was not responding? They shake their heads. Nonsense, eyes for them and they do not see; You feel deeply that Mother hears and understands everything. You communicate in your own language. The connection between you does not need words. I wish all of us that we will learn from you the value of endless devotion, commitment, and true love.

Second, it is the way you dealt with your illness. Cancer attacked you about 6 years ago. Three times you recovered but the disease always came back. I have accompanied you to the Oncology ward at Rambam hospital, over the years, and every time I was amazed again at the way you dealt with the harsh news and the results of the tests. You were determined to win the disease; never self pities and always with humor and positive attitude. It seems as though the harsh treatments passed by you without leaving a mark. You looked cancer in its eyes, and the cancer looked down. Your strong character stood by you and I have no doubt that this was the main cause of your healing.

And third, the wonderful bond you had with your grandchildren. You have devoted them your time with infinite tolerance, fascinating them with stories from history and mythology. You loved them and they loved you back. You always stood up to the boy in his own way and knew how to find a path to each one’s heart. It is not surprising that they loved you so much.

Seven months ago there was a deterioration in your medical condition. Your legs did not carry you anymore and you were hospitalized in the nursing home at the Kibbutz. The loss of privacy and independence made it very difficult for you. You have lost the joy of life and you wanted to die. After all those years you’ve been treating Mother as if you’d said: “I can not do it anymore, now it’s your turn”. We promise you, Father, that we will continue and take care of Mother and everything she needs.

So today we separate from you Father. You were a model for a husband and an exemplary father and grandfather. You went out of the inferno and established a wonderful home and family. You have lived rich life and you can be proud of your accomplishments. Rest in peace, father, and may your memory be blessed.

With love, Your oldest son, David