חמישים שנה עברו מהמלחמה ההיא. הזמן עושה את שלו וזכרונם של אירועים ומקומות מיטשטש ונעלם. רסיסים של זכרונות עולים במוחי, עם שמות ופנים שאת חלקם כבר איני מצליח לקשר. וכבר לא ברור מה האמת ומה הן רק הזיות שהתקבעו בזכרוני. הכתובים הבאים מנסים להכניס סדר בזכרונותי איני מתיימר להיות צמוד לאמת המוחלטת. כל הנאמר כאן הוא על אחריותי בלבד ואין להתייחס אליו כאל מסמך היסטורי מחייב.

התגייסתי במאי 1973, לשריון כמובן, לפי מיטב המסורת הנהוגה בקיבוצי, בית השיטה. שלושה חודשי טירונות בבט״ר רפיח וחודשיים קורס מקצועות בבית הספר לשריון בג׳וליס, ליד אשקלון. הוצבתי לטנקי המג״ח, מגמת תותחנות. אחי המאומץ, דוד כליון ז״ל, שהתגייס שלושה חודשים לפני והוצב לטנקי השוט, ניגש לאימי ובאנדרסטייטמנט אופייני מזהיר אותה:  ״האם שמעת על האסון הנורא, בנך הוצב למג״חים. אלו אינם טנקים אמיתיים, הם עשויים מפח ונדלקים מכל זיק, את חייבת לעשות משהו אם אינך רוצה לראות את הבן שלך נשרף כמו אבוקה של יום העצמאות.״  אמא נבהלת וניגשת לרן שריג, חבר הקיבוץ וקצין בכיר בשריון, כדי לשנות את רוע הגזרה. הוא מרגיע אותה ואני נשאר במג״חים.

יום חמישי 4.10.1973. סיום קורס המקצועות. אנו צועדים בסך במסדר הסיום בניצוחו של הסוס הלבן, הרס״ר המיתולוגי של בית הספר לשריון. אנו מוצבים לגדודי הסדיר של חטיבה 14 בסיני על מנת לעבור את אימון הצמ״פ הבסיסי שמשלים את אימון הטנקיסט, אני מוצב לגדוד 52. אבי גור, הסמ״פ של הפלוגה המאמנת מכנס אותנו במגרש המסדרים ומסביר לנו את המצופה מאיתנו. ״..מחכים לכם 3 חודשים קשים ביותר של אימונים במדבר, תנוחו היטב בזמן החופשה ותנצלו את הזמן כי אצלנו בסיני לא תלקקו דבש … ואבוי למי שלא יחזור בזמן.״ הוא משחרר אותנו לחופשת רגילה בת שבוע ומזכיר את הכוננות הגבוהה ואת האפשרות שנוזעק במקרה שתפרוץ מלחמה. לנו זה נשמע כמו מס שפתים המקובל לפני כל חופשה. וכך אנו יוצאים לשבוע חופש שלרוע המזל יתקצר ל 24 שעות.

יום שישי ה 5.10, ערב יום כיפור, 17:00. אני יושב בבית הורי נהנה מהשקט היורד על הקיבוץ. ולפתע, דפיקה בדלת – האזעקה השקטה הופעלה ורכב נשלח לאסוף אותי, ועוד כמה חברים נוספים מהעמק. אני מזמין את כולם לחדר האוכל, לארוחה מפסקת, ואנו בדרך לתל-אביב לנקודת הכינוס בבית החייל. טוד שהצטרף אלינו מקורס טיס מספר שהוא שמע במו אוזניו את זעירא (ראש אמ״ן) אומר שאין מה לדאוג וזו אזעקת שווא, ושמייד יחזירו אותנו הביתה. אשרי המאמין, אנו עולים לאוטובוסים ויורדים לסיני להצטרף לגדודים.

יום כיפור, שבת, 6.10,  10:00 בבוקר. אנו מגיעים לבסיס הגדוד במעבר המיתלה, כ 30 ק״מ מתעלת סואץ. המג״ד עמנואל סקל אוסף אותנו לתדרוך בחדר האוכל הגדודי: ״בעוד מספר שעות תפרוץ מלחמה״ הוא מודיע, ״המצרים מתכוננים לחצות את התעלה. אבל אל דאגה – אנחנו מוכנים היטב. מי שצם, שיחדל בפקודת הרב הגדודי״. הוא מראה לנו על המפה את הארמיה המצרית העומדת מולנו (כ 850 טנקים, כאלף קני ארטילריה)  ואת פלוגות הגדוד הערוכות מולן. יחסי הכוחות נראים לי  בלתי סבירים בעליל – 33 טנקים נגד ארמיה שלמה? מישהו שואל מדוע איננו תוקפים ראשונים ואינו נענה, שאלתו מרחפת באוויר ­עד היום. נו מילא, נדפוק אותם בדיוק כפי שעשינו בששת הימים.

אנו עדיין במדי א׳, כל אחד מקבל עוזי עם שתי מחסניות וקפל״ד, ואנו נשלחים לבונקר לעזור בפירוק משאיות תחמושת. לאנשי הפלוגה המאמנת שלנו אין זמן  עבורנו, הם עסוקים בהתארגנות לקראת היציאה לקו ואנו מרגישים קצת אבודים במקום בלתי מוכר וללא שום גורם שינחה אותנו ויאמר לנו מה לעשות.

יום כיפור, שבת, 14:00. יעף מטוסי מיג החולף מעלינו מפר את השקט. צופר אזעקה חזק נשמע ופלוגות הטנקים מזנקות לעבר התעלה. שאגת הטנקים והאדמה הרועדת גורמים לי לתחושה שאני שותף לרגע היסטורי, אגרוף הפלדה נכנס לפעולה והגיע הזמן  ולהראות לאויב שאיתנו לא מתעסקים. המיגים ממשיכים להסתובב באין מפריע בשמי המיתלה. אנו יורים כמו משוגעים עם העוזי, אש לא תכליתית בעליל, עד שנגמרות המחסניות. מטוסים שלנו שמגיעים למרחב מיורטים מיד על ידי טילי קרקע-אוויר ואנו רואים את חופות הטייסים כשהם נוטשים את המטוס הבוער. אין ספק, אנו במלחמה. המיגים חגים מעלינו באין מפריע ואנו שומעים פיצוצים מסביב לבסיס – פצצות השהייה שלמרבה המזל אינן גורמות נזק רב. ושמועות מתחילות לחלחל על הברוך בקו החזית, על זה שנפגע ועל ההוא שנהרג, ועל המעוזים המכותרים והתעוזים שננטשו. איננו מכירים את השמות אך כבר ברור לנו שהחגיגה של ששת הימים לא תחזור על עצמה. והנפגעים מתחילים להגיע מהחזית בזרם שאינו פוסק. אנו עוזרים בנשיאת אלונקות מהנגמ״שים אל ההליקופטרים. ולפתע אני פוגש את איציק, בן דודי מהקריות. נראה שהוא בטראומה, הוא שירת בבסיס טילים קדמי שנפגע קשה בהפצצות ברגע פרוץ המלחמה. הם ספגו אבדות כבדות  ונסוגו למיתלה. הוא מספר כיצד הם ישבו בתחתונים בזמן שהמיגים ירדו עליהם. אני חושב לעצמי שאת כולנו תפסו עם התחתונים מופשלים.

המצב בחזית בכי רע, הגדוד נשחק וכמעט שלא נשארו צוותים מתפקדים. המסר הוא שחייבים להחזיק מעמד עד שיגיעו כוחות המילואים. אבל איפה הם? כמה זמן לוקח להם להגיע? בגדוד מתקבלת החלטה לנצל את הבשר הטרי (אותנו), למרות שעדיין איננו טנקיסטים מדופלמים,  ולהשתמש בנו כדי להשלים צוותים חסרים. אני מתחנן שיבחרו בי אך לרוע המזל לא נמצא צוות עבורי. אני פוגש את אדמונד שבת, מט״ק מהקיבוץ שלי שהגיע לבסיס כדי לטפל בתקלה בטנק שלו. אני מתחנן לפניו שיעלה אותי כתותחן אצלו בצוות. אדמונד מסרב ולא נכנע לתחנוני. מספר שעות מאוחר יותר הטנק שלו נפגע, חלק מהצוות נהרג ואדמונד נפצע קשה בראשו. יתכן שאני בחיים היום כתוצאה מסירובו.

ובינתיים אנו מסתובבים ללא רועה בבסיס הקטן המתמלא באנשי מילואים. חלק קטן מאיתנו, למרבה הבושה, מנצלים את האנדרלמוסיה, מרימים רגליים ומסתלקים בחזרה לעורף. הנותרים מנסים לעזור במידת האפשר. אני מתנדב לשמור על מכלאת שבויים שהוקמה בחופזה, מעגל מגודר בגדר תלתלית  ובמרכזו יושבים השבויים, כפותים ומעוררי רחמים. הם נראים מסוממים וריח עז נידף מהם – ריחו של הפחד. אנו מחלקים להם מים. לגבי אוכל, אנו מאד קצרים במזון אך משתדלים לספק להם מה שניתן.

לאחר מספר ימים, כשהמצב בחזית מתייצב,  שולחים אותנו בחזרה לג׳וליס. הרעיון בגדול הוא להעביר אותנו אימון צמ״פ זריז, להכשיר אותנו כדי למלא את  שורות הלוחמים המדולדלות. בזמן ארוחת הערב בחדר האוכל הענק, בשיחה מקרית ליד השולחן עם קצין מהחטיבה, כאשר הוא שומע שאני מבית השיטה הוא מביט בי במבט בוחן ושואל האם שמעתי על אלון שנהרג ביום הראשון, ועל מיכה, שותפי לחדר במגורי הנוער, ועל יוחי, המדריך האגדי שלנו. אני בשוק. אני מחליט להרים רגליים, ולנסוע לקיבוץ.

בית השיטה, סוכות, 22:00. הקיבוץ כולו מואפל והחברים מרוכזים בחדר האוכל לשמוע את אירועי היום. בקיבוץ כמעט ולא נשארו גברים. גם אבי, הפלמ״חניק הוותיק, מגויס. אחי הצעיר מיקי בן ה 16 לוקח על עצמו לנהל את הרפת, וגלי ואלון, בני כיתתי שעדיין לא גויסו מרכזים את ענף הכותנה בשיא עונת הקטיף. אני פוגש את אימי בחדר הורי ושומע על החברים שנפלו. בקיבוץ מנהלים טבלאות קשר עם הלוחמים, רשימת מנותקי הקשר ארוכה כאורך הגלות. אני שואל על כליון (למרות שהוא שוטניק, עדיין מענין לשמוע מה קרה לו). ידוע שהוא נלחם בגולן בחטיבה 7 אך אין כל ידיעה לגביו. בדיעבד התברר כי הוא שירת כתותחן של המג״ד אביגדור קהלני ובגופם הם עצרו את הדיוויזיות הסוריות בעמק הבכא. כליון הצטיין ונרשם בדפי ההיסטוריה כתותחן שחיסל את המספר הרב ביותר של טנקי אויב במהלך המלחמה. אבל הטמבל החליט שלא להתקשר בגלל אמונה טפלה וגרם לאביו ולהורי לחרדה נוראית. אני שואל על על רמון ועל רוני ועל יתר החברים מהכיתה  אבל אין יותר מדי אינפורמציה. האווירה בלתי נסבלת – תחושה חזקה של חדלון וחוסר אונים. השמועות על מספר נוראי של הרוגים ונעדרים מרחפות באוויר, שמועות שלרוע המזל יתבררו כנכונות, אחד עשר לוחמים בני הקיבוץ נהרגו במלחמה. מועקה יורדת עלי ואני לא עומד בכך. כבר 2:00 בלילה. אני מחבק את אמא, מבטיח שאתקשר כשאוכל ומבקש מגלי להקפיץ אותי בחזרה לעפולה עם הג׳יפ של הכותנה. ומשם בטרמפים בחזרה לבסיס.

אנו יורדים לצמ״פ בן שבוע בצאלים. המפקד, קצין קטוע יד, מגיבורי מלחמת ששת הימים, לא מפסיק לצעוק עלינו.  אני לא מקנא בו – לך תהפוך טירונים לטנקיסטים בשבוע. אנו לומדים מספר תרגולות בסיס, יורים מספר פגזים, וזהו, מוכנים לחזור לחזית. המצרים שומעים על כך ונכנסים לפאניקה.

עד שאנו מגיעים, הפסקת אש. שוב פספסתי את ההזדמנות להילחם. אנו מצטרפים לגדוד סיור המוצב מעבר לתעלה. הטנקים שלנו חדשים מהניילון, הישר מהימ״חים בגרמניה. על הסרבלים החדשים והיפים כתוב באנגלית שאנו שייכים לצבא ארה״ב ושיא השיאים, אנו מקבלים כנשק אישי מ-16, במקום העוזי המעפן. חוליות קומנדו עדיין מסתובבות בשטח ואנו מנסים לצוד אותן. וגם איסוף שלל הופך לחלק עיקרי מסדר היום. אנו מוצאים טנדר שטח מצרי שמוחרם לטובת הצוות ומשמש אותנו לטיולים באזור ולהובלת משאות. אני מוצא קלאץ׳ מדהים ביופיו עם קת עץ אדומה שהופך לנשק האישי שלי. אני גם זוכר בערגה פחיות שימורים של ריבת תאנים מצרית, הטובה שאכלתי בחיי.  החיים הופכים לנוחים יחסית. זהו גדוד מילואים ולאף אחד אין סבלנות לעסוק בענייני משמעת. אנו הופכים לביטניקים, עם שיער עד הכתפיים, ועם זמן פנוי רב להסתובב ולחפש מציאות. האוכל בשפע כתוצאה מאספקה בלתי פוסקת מהאגודה למען החייל, והטנק שלנו הופך לרכב צועני, עם ספה מצועצעת על הסיפון האחורי (בשביל מנוחת הצהריים) ויריעה צבעונית להגנה מהשמש. ותא הזיווד מלא בשוקולדים וסיגריות. רק חבל שבתור ליציאה הביתה אנו אחרונים, עדיפות ראשונה ניתנת לבעלי המשפחות.

אך הפיקניק לא נמשך זמן רב, מעבירים אותנו לגדוד 46, חטיבה 401, לפלוגה של עירא עפרון. הפלוגה חונה בחצרה של וילה נטושה, קרוב לק״מ ה101. עירא, אדם גדול ממדים עם קול בס עמוק ומטיל מורא, שואג שיש לנו שעתיים להתגלח ולהסתפר ולהפוך חזרה לחיילי שריון מדוגמים. אנו נכנסים לשגרה של שמירות אינסופיות ומעט אימונים. הכוננות בשיאה, יש שמועות שלמרות הפסקת האש גדודי קומנדו מצרים ינסו להשתלט על ג’בל עתקה הנישא מעלינו כדי לפתוח מסדרון לשחרור הארמיה השלישית הנצורה. 

סוף סוף הגיע תורי לצאת הביתה. אנו עוצרים בשק״ם ברפידים ובתור לאורנג׳דה אני פוגש את אבי המשרת שם כחובש בבית החולים הצבאי. לא התראינו כבר חודשיים. אבי, שאיבד את כל משפחתו בשואה ונחלץ בעור שיניו מהנאצים, ולחם בשלוש מלחמות, נרגש עד דמעות לראות אותי בריא ושלם. אנו מתחבקים ומתעדכנים על המצב בחזית ובבית.

אני נקרא לאוהל המפקד ומתבשר שנבחרתי להישלח לקורס מפקדי טנקים. השריון נותר ללא שדרת פיקוד וכל זב חוטם מופנה למסלול פיקוד. להרבה חניכים בקורס ניסיון קרבי רב ולכל אחד מהם תורת לחימה משלו. חלקם חזרו לשירות לאחר פציעה והם עדיין נושאים את צלקות הקרב. על חלק מהם ניתן לזהות בבירור את הטראומה שהם עברו. הקורס אינטנסיבי ביותר, סוף סוף אני זוכה להכשרה מסודרת והופך לטנקיסט מקצועי.  תוך מספר שבועות אנו מוסמכים למפקדי טנקים ונשלחים חזרה לגדודים.

לאחר שירות קצר כמט״ק בגדוד 195, חטיבה 401, אני נקרא לקורס קציני שריון בביר-תמדה. זהו הקק״שׁ הראשון לאחר המלחמה המועבר במתכונת מלאה. אנו מוסמכים לקציני שריון למרות שלא עברנו את בה״ד 1, ויתרו לנו עקב הנסיבות. כשנה וקצת לאחר הגיוס אני כבר קצין שריון מנוסה וותיק (יחסית) העוסק בהדרכת צמ״פים בשרשרת, מכשיר את דור הלוחמים הבא.

כשאני מנסה לחשוב מה נשאר לי מהמלחמה ההיא, אין לי ספק שאילו החברים והמפקדים המופלאים שזכיתי לשרת עמם. לא זכיתי להשתתף בקרבות עצמם, הייתי בשולי המערכה, אך ראיתי כיצד קור רוח ונחישות מביאים את ההכרעה בקרב. ראיתי חיילים בגדולתם וגם, מה לעשות, בשפלותם. אני במיוחד רוצה לציין את עמנואל סקל, מג״ד גדוד 52, עם קולו השקט והשקול ברשת הקשר. ואת אברהם בן-ארצי, מ״פ פלוגה ל׳, גדוד 195, שקלט אותי כמט״ק לפלוגתו ולימד אותי את משמעותה של מנהיגות הבנויה על אמפטיה וסובלנות, גישה כה שונה מזו שהיתה מקובלת בשריון באותו הזמן. ויהודה גלר איש הסיור, מג״ד גדוד 419 בחטיבה 500 בה שירתתי כקצין. מקצוען ואיש שטח בחסד עליון שתרגל אותנו ללא סוף בלוחמת לילה. ויעקב קרני המ״פ שחזר מאמריקה כדי להשתתף במלחמה והתנדב לקבע לעזור בשיקום הצבא הסדיר, וספי שאומן הנאמן שנהרג במלחמת לבנון, וגדעון תרן, ועופר פעיל, ועמוס דותן, המדריכים מהקק״ש, ועוד רבים רבים, נפלאים ונהדרים. וחברי הלוחמים, אחי גיבורי התהילה, שהייתי מוכן לעשות הכל למענם כשם שאני בטוח שהם היו עושים למעני. ואין לי ספק שהמלחמה לא הייתה מסתיימת כפי שהסתיימה ללא גבורתם ונחישותם. וכשיגיע יום פקודה, כנראה בקרוב, האם נזכה למסירות והקרבה כזו גם היום? האמת, אינני יודע, הייתי רוצה להאמין שכן

חיפה, סוכות, 2023