הספר מספר את סיפורה של אוניקס, שנולדה לאחר אסון. השנה היא 2040, והאנושות מנסה באופן נואש להשתקם,כאשר המטרה העיקרית היא שימור המין האנושי וסיוע לו להתרבות. אוניקס יוצאת למסע ארוך לאתר את ילדיה הביולוגיים מתוך מניע שאפילו היא אינה מצליחה להגדירו כהלכה. היא הולכת אל המטרה באופן כמעט בלתי-רצוני או נשלט, נדחפת אך ורק על ידי אינסטינקט אימהי ונואש..

ראשית, מאד נהניתי מהספר. התשוקה האדירה של אוניקס להתאחד עם פרי בטנה מתכתבת לי באופן ישיר עם ספרו של ריצ׳רד דאוקינס, הגן האנוכי, בו הוא טוען שהכוח המניע המרכזי בחיינו, ובחיי כל אורגניזם, הוא הצורך בהתרבות ובשמירה על המשך המטען הגנטי שלנו. המוטו המרכזי של הספר, שאין כוח היכול  לעמוד בפני רצונה של אוניקס לפגוש את בנה,  מזכיר לי את הסיטואציה בתנועה הקיבוצית בה אימהות הובילו לשינוי שיטת הלינה, ממשותפת לפרטית, על ידי מרד שקט ולקיחת החוק לידיים, וששום מערכת לא יכלה להתמודד אתו.

מצד שני, לעניות דעתי, הספר אינו משכנע בתיאור הסיטואציה בה השלטון המרכזי שולט באוכלוסייה על ידי ניצול התשוקה לגידול ילד זר שאינו צאצא ביולוגי. האם הצורך בגידול ילד אכן כה חזק? אינני חושב שיש לנו עדויות לכך. תופעת האימוץ קיימת בטבע, ובמין האנושי אך היא איננה מאד נפוצה. זוגות נוטים לאמץ בד״כ ילדים שהם צאצאים של אחד מבני הזוג. אימוץ ילד זר על ידי משפחות חסוכות ילדים אכן קיים אולם המניע המרכזי, לעניות דעתי, הוא ״להיות כמו כולם״ ולכפר על תחושת הכשלון בהבאת ילד לעולם. אני מתקשה לראות מצב בו אנשים יהיו מוכנים לוותר על זכויותיהם ועל החרות שלהם תמורת הזכות לגידול ילד זר. אולי אני טועה והצורך הנ״לֹ יתפרץ כאשר תמנע ממנו הזכות לגדל את ילדינו הביולוגים, אך הספר אינו מרחיב על כך ואינו משכנע בתיאור הכוח המניע זוגות לחיות ביחד ולציית למערכת רק תמורת הזכות לאימוץ. כמו כן, לא ברור לי מה מחזיק זוגות כאלו לאחר גידול הילד. ההנחה שמבנה המשפחה המוכר לנו של אבא, אמא, וילד, יחזיק מעמד בסיטואציה כזו נראה לי לא סביר.

ומספר נקודות תורפה נוספות שמשכו את תשומת ליבי:

הסצנה בה אוניקס פורצת למחשב על ידי ניסוי שרשרת סיסמאות אקראיות מתאימה אולי לשנות השמונים של המאה הקודמת אך  לא לימינו ולבטח לא לעולם העתידני המתואר בספר. זכורה הסצנה המופלאה מבלייד ראנר בה האנדרואיד מפצח את מערכת הזיהוי הביומטרית על ידי שימוש בעין אנושית. הסיטואציה בה אוניקס מוצאת מסוף פעיל ומצליחה לפרוץ לתוכו בשיטה בת 40 שנים איננה סבירה בעליל.

העולם המתואר, למרות האסון הגדול והקרינה ההרסנית, דומה באופן חשוד לעולם שלנו. הגן הוא אותו הגן והיונים אותן היונים. אך בתנאי קרינה מטורפים, כאשר אין אפשרות לצאת החוצה ללא שכבת מגן עבה, היה ניתן לצפות לצמחיה מסוג אחר, ולציפורים מסוג אחר. האבולוציה מאפשרת שגשוג רק למינים המסתגלים ואין כל סיבה להניח שדווקא המינים המוכרים לנו הם אלו שישרדו בתנאי הקיצון הללו.

הספר מתאר מספר מערכות עתידניות כמו מנקה השירותים האוטומטי, הקסדה הנפלאה (אהבתי – הזכיר לי את האורגזמטרון של וודי אלן), ומערכת ההיסעים האוטונומית, ומצד שני אוניקס רוחצת את מטופליה בשיטות של ימינו, ושיטות הבישול במלון הנורבגי מזכירות את אילו שלנו. הכיצד?

המערכת המרכזית האימתנית איננה מורגשת בספר ואינה מעורבת כמעט. אוניקס זוכה לחופש פעולה מפתיע. היה ניתן לצפות משלטון ריכוזי כמו זה המתואר שיעמיד קשיים יותר רציניים בפניה. לדוגמה, הפריצות הרבות המתבצעות למערכת או החופשות הרבות שאוניקס לוקחת, וביקוריה במכוני הפריון השונים, חייבות להדליק נורה אדומה בכל מערכת אבטחה בסיסית. אך מתברר שהשלטון המרכזי איננו כל כך מרכזי ולא כל כך מאיים. חבל שהאח הגדול איננו פועל כמצופה מאח גדול.

הסיום של הספר אכזב אותי מאד. הפעולה המחתרתית של אוניקס נמוגה ללא עקבות. הכיצד? הייתי מצפה שמעשיה של אוניקס יפעילו את אפקט הדומינו שיפיל את כל המערכת, כפי שקרה ללינה המשותפת בקיבוצים ולהבדיל למשטר הסובייטי. האם היילי (האם המאמצת) נשארת אדישה להצלחתה של אוניקס ואינה דורשת להתאחד עם צאצאיה? משטרים מרכזים נכשלים ברגע שהפרטים מפסיקים לפחד ולשתף פעולה. אוניקס היא הקורבן שנגזר עליו להיות הטריגר לנפילת המשטר ובהחלט יתכן שעליה לשלם מחיר על כך. קשה לי להשלים עם הסוף ההוליוודי שהכל בא על מקומו בשלום. הייתי שמח לסוף אחר.

ולמרות הביקורת אהבתי את הספר. הוא עורר בי מחשבות רבות ועל כך נבחנת ספרות טובה.

דוד כרמל, חיפה