אימא – דברי פרידה

כבר הרבה שנים שאימא איננה באמת אתנו. מחלת הדמנציה הנוראית פגעה בה לפני כעשר שנים וגרמה לה לאבד את הקשר עם הסביבה. אך אני מעדיף לזכור את אימא האמתית, שמחבקת הרבה, ודואגת, ומתעניינת, ושמה את המשפחה בראש מעיניה. התייתמת בגיל צעיר, ואיבדת את מרבית משפחתך בשואה, אך זכית להקים משפחה גדולה וחמה ולשמש בה כעמוד התווך. היית אימא למופת, אוהבת, ומקבלת, ולעולם לא שופטת. תמיד היית לצידנו, הילדים בכל תקרית ואי הבנה. אני זוכר את קריאתך ״לו זמופ״ (הנח לו, באידיש) כשאבא גער בנו. אהבתי את ההתכנסויות המשפחתיות בארוחות שבת, או לקפה של אחר הצהרים על המרפסת עם העוגות הנהדרות שלך – שעות חסד אמתיות. אהבת מאד את חיי הקבוץ והזדהית עם עקרונותיו באופן מלא. במשך כל שנותייך שירת במזכירות ובוועדות השונות והיית פעילה בתחום התרבות. כשרצינו להתגרות בך היינו מקטרים על ״הקיבוץ שלך״ ומיד היית נחלצת כארי להגן על הממסד הקיבוצי.

אך זה מזמן שהפסקת להגיב לקריאה אימא. לא זכית לראות את נכדיך מקימים משפחות וליצור קשר עם נינייך. השנים הארוכות בבית הפז, בהם היית רתוקה למיטתך, ללא קשר עם הסביבה,  גרמו לי לחשוב על הסבל הרב שאנו גורמים לזקנינו, כשאיננו מאפשרים להם להיפרד בכבוד ברגע המתאים. אימא, עוד בהיותה צלולה התחננה לפנינו שלא ניתן לה להגיע למצב זה. היא הבהירה באופן הברור ביותר  שמוטב לה מותה מהיותה תלויה בחסדי אחרים. אך המציאות חזקה מכל משאלה ומצאת את עצמך במצב הבלתי נסבל בו את שוכבת שנים במיטתך חסרת אונים ומייחלת למותך.

אולם גם במציאות הקשה הזאת היו הרבה רגעי אור. ראשית, זכית לטיפולו המסור של אבא. דווקא מחלתך גרמה לו להפגין את אהבתו הרבה. במשך שנים, עד למותו לפני כשנתיים, הוא היה יושב יום יום ליד מיטתך, שר לך שירים, מספר סיפורים,  ומחזיק את כף ידך. הוא היה משוכנע שאת מבינה ומתקשרת איתו דרך מגע היד. יתכן שצדק. אין לי ספק כי אהבתו ומסירותו הרבה עזרו לך וחיזקן את רוחך.

שנית, זכית לטיפולה המסור של ויני, שעזבה את משפחתה בפיליפינים ובאה לטפל בך. ויני אימצה אותך כאם ולא משה ממיטתך, וגם לאחר סיום עבודתה המשיכה לבוא ולבקר אותך, את אימא, כפי שהיא קראה לך.

ושלישית, זכית בעמליה, שטיפלה בך עד לרגעייך האחרונים במסירות אין קץ. ידענו שיהיה מי שיתעקש להושיב אותך בכיסא ויוציא אותך לשאוף אוויר מדי יום, שתקבלי את כל צרכייך בזמן, ושאת בידיים הטובות ביותר שניתן לבקש.

ולכל צוות בית הפז הנפלא, שמתמיד במלאכת הטיפול הקשה בקשישים. השנים הרבות בהן אנו מלווים את אימא בבית הפז חשפו אותנו לטיפול המסור והמקצועי של כל הצוות ואין לנו מלים להודות לכם על כך.

אז הגיע הזמן להיפרד אימא.  אני מודה ומצטער שלא עלה בידינו לקיים את משאלתך, אך עשינו כמיטב יכולתנו הדלה להקל על שנות חייך האחרונות. נוחי בשלום על משכבך, ליד אבא, באדמת הקיבוץ שאהבת כל כך.

דודי

חיפה,  28 מאי 2019.

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out /  Change )

Google photo

You are commenting using your Google account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

Connecting to %s