לזכרו של דן כרמל ז״ל ביום ה 30 למותו, ערב יום השואה 2017

אבי, דן, נולד בוינה ב1925 למשפחה יהודית ציונית ושורשית. בתחילת המאה היהודים בוינה השתלבו בכל רבדי החברה ונהנו מפריחה תרבותית וכלכלית. דמויות כמו פרויד, מהאלר, שילה ושנברג תרמו תרומה מרכזית לחיי התרבות התוססים בעיר. אך כל זה השתנה בן לילה עם הסיפוח הגרמני ב1938. יהודים רבים נאסרו ונשלחו למחנה הריכוז דכאו. ביניהם מיכאל כהן, דודו של אבא ומראשי המפלגה הקומוניסטית האוסטרית. גוסטי, אחותו, הצטוותה יחד עם יהודיות אחרות לצאת לרחוב ולנקות בעזרת מברשת שיניים את כתובות הרחוב בעד אוסטריה חופשית. לאחר זאת היא מחליטה להגר יחד עם בעלה הנס ואחיה אלפרד לארצות הברית, עם יהודים רבים אחרים שהבינו כי באוסטריה אין יותר מה לחפש. אבא מסרב להצטרף אל אחיו. בעקשנות נעורים טיפוסית הוא מודיע, אני עוזב רק לארץ ישראל.

אמו של אבא, גיזלה, אזרה עוז וניגשה למטה הגסטפו ששכן במלון מטרופול. היא מבקשת את שחרורו של אחיה מיכאל. הבלתי יאומן קרה ומיכאל אכן שוחרר תוך הוראה שעליו לעזוב את אוסטריה מבלי שוב. מעשה זה הציל את חייו.

תאטראות, בתי קפה ומגרשי משחקים הפכו מחוץ לתחום ליהודים. החשמלית שהיתה כלי תחבורה עיקרי בוינה נאסרה לשימוש עבור היהודים, פרט לקרון אחד עליו נרשם, ״ליהודים וכלבים בלבד״. אבא לא מסכים לנסוע בחשמלית ונאלץ ללכת לבית הספר, מרחק של כחצי שעה הליכה מדי יום. יום אחד, בלכתו ברחוב, עצר אותו נער במדי הנוער ההיטלראי ודרש שיפנה את המדרכה. אבא, בלי לחשוב, הכה את הנער ונמלט. למחרת ארב לו אותו נער עם שלושה בריונים, מתוך כוונה ללמדו לקח על חוצפתו ועל כך שהכה ״ארי לובש מדים״. אבא מצליח לחמוק מידיהם בעור שיניו ולהמלט. שנים רבות חזרה אליו אותה הבריחה בסמטאות וינה בחלומות אימה שגרמו לו להתעורר בצעקה.

בוקר אחד קיבל סבא, משה, קריאה ממשרד הטלפונים בה הוא התבקש למדוד את אורך כבל הטלפון. הוא מילא אחר הבקשה המוזרה ודיווח על אורך הכבל, והתשובה ששמע היתה: ״זה מספיק ארוך שתתלה את עצמך, יהודי חזיר.״ תשובה זו גרמה לו לשבץ . אבא ואמו שמעו את נפילתו ומצאו אותו שוכב על הרצפה. הוא לא התאושש מכך והפך לשבר כלי, הקצין הגאה מצבא הקיסר בעל אות ההצטיינות, הסוחר בעל האמצעים, הפך ליהודי מושפל ופושט רגל. הוא לעולם לא הבין איך העם הגרמני הפך מעם של ״משוררים ופילוסופים״ לעם של ״גנבים ורוצחים״.

בליל הבדולח, בנובמבר 1938, נשרפו כל בתי הכנסת וקנס של מילארד דולר הוטל על הקהילה היהודית. יהודים רבים נאסרו, ביניהם סבא משה. הוא הוזמן למלון מטרופול כדי לקבל את ההודעה שישוחרר בתנאי שיוותר על רכושו ושעליו לעזוב את אוסטריה באופן מידי. יום לאחר צאתו מהמאסר הוא עזב, תוך שהוא משאיל את חליפת הסקי של אבא כדי שתשמש אותו לחציית הרי הסודטים בדרכו לעיר הולדתו, כשנוב שבגליציה. כשנפרדו בחיבוק ארוך ידע אבא בליבו שהוא לעולם לא יראה את אביו שוב. מאוחר יותר, ב1943, נרצחו משה וגיזלה באושוויץ יחד עם שאר יהודי כשנוב.

לאחר עזיבתו של משה, צררה גיזלה את כל דברי הזהב, את אקדח השירות ואת תעודת ההצטינות מצבא הקיסר, וביקשה מאבא להטיל את הצרור לנהר הדנובה. אבא סיפר כיצד הלך עם החבילה בתוך תיק בית הספר ומעל הגשר, בחשכה, החליק את החבילה לנהר, ובלבד שלא למסור אותה לשלטונות השנואים.

למחרת הופיע אחד השכנים בדירתם ותבע את הדירה לעצמו. הוא הציע עסקה שלא ניתן לסרב לה, 5 שילינג תמורת הדירה. גיזלה כמובן סירבה. למחרת הוא הופיע שוב עם שני חברים. הם תפסו את סבתא ברגליה והחזיקו אותה מעבר לחלון. ״תחתמי או שתיפלי ״ הם ציוו. לסבתא לא נותרה ברירה והיא חתמה על שטר המכר. ניתנו להם שלושה ימים לפנות את הדירה. אבא בן השלוש­-עשרה עמד חסר אונים וראה כיצד אמו מושפלת ללא יכולת להגיב. הוא נשבע בליבו שלא להכנע לעולם לטרור והשפלה. גם רגע זה חזר אצלו בחלומותיו לאורך כל חייו.

סבתא גיזלה ואבא מצאו מקלט בבית חברה. מזון כמעט ולא ניתן היה להשיג כי במרבית החנויות נאסרה המכירה ליהודים, או שהותרה רק ליום אחד בשבוע. אבא למד לעקוב אחרי עגלות חלוקת הפחם ולאסוף שיירי פחם שנפלו מהעגלה. מעט ירקות הוא היה מבריח מגינת הסוכנות של בית הספר.

בקיץ 1939 נסגר בית הספר היהודי. בית הספר הכין את התלמידים לעליה ולימדם עברית וידע על ארץ ישראל. ב1942 הובל אהרון מנצ׳ר, מורו של אבא, בראש תלמידיו שנותרו בוינה לאושוויץ, שם מצאו כולם את מותם.

לאחר פרוץ המלחמה, בספטמבר 1939, עליית הנוער אירגנה טרנספורט של כאלף בני נוער במטרה להעלותם לארץ ישראל. גיזלה שוב אזרה אומץ והלכה עם אבא ועם בת דודו, לאה כהן, בתו של מיכאל, למלון מטרופול, למשרדו של קולונל ס.ס. אדולף אייכמן, הקצין האחראי על האוכלוסיה היהודית בוינה. היא ביקשה אישור עבורם כדי לעזוב את אוסטריה. האישור לילדים ניתן. וכך כתב אבא בספרו: ״ב15 לדצמבר 1939 יצאנו ברגל מביתנו לתחנת הרכבת ביחד עם אמא. לא היו לנו אשליות. ידענו שזו הפעם האחרונה שאנו מתחבקים ומתנשקים. לבסוף עלינו על הקרונות והרכבת זזה. דרך החלון קלטתי את אמא מנופפת במטפחת לבנה, כאשר דמותה הולכת ומתרחקת…״

בראשון לינואר 1940 הפליגו כאלף בני נוער במורד הדנובה על 3 אוניות נהר יגוסלביות. המטרה היתה להגיע אל הנמל הרומני קונסטנצה ושם לעלות על אונייה של עליה ב’ שתגניב אותם לארץ. אך התוכניות השתבשו. הדנובה קפאה והגבולות נסגרו, והקבוצה נתקעה למשך כשנתיים ביגוסלביה.

בסוף מרץ 1941 התקבלו סוף סוף 200 סרטיפיקטים לכניסה לפלשתינה עבור הנערים שמתחת לגיל 18 שבקבוצה. אבא לא רצה להפרד מלאה בת ה 19 אך היא שכנעה אותו ואמרה לו, “אני כבר אסתדר”. הוא כותב בספרו: ״אך אני כבר ידעתי שעם הגרמנים אף אחד לא יכול להסתדר. נתתי לה לשכנע אותי, ותוך דמעות, חיבוקים ונשיקות נפרדתי ממנה. שוב עברה עלי חווייה של פרידה לתמיד בתחנת הרכבת.״ אבא עלה על הרכבת יחד עם שאר בני המזל. לאה וחברתה ליזט מתגנבות לרכבת אך נתפסות ומושלכות בגסות. הרכבת יוצאת לדרכה ותוך מספר ימים מגיעה הקבוצה לחיפה ונקלטת בקבוצת כינרת.

לאחר כשבועיים, מיד לאחר הפלישה הנאצית ליגוסלביה, נרצחים שאר חברי הקבוצה, כולל לאה וחברתה ליזט. הגברים נרצחים ראשונים בהוצאות להורג המוניות כתגובה על פעולות הפרטיזנים של טיטו. הנשים נרצחות בעזרת משאיות הגז. הגופות נשרפות ואפרם מושלך לנהר. בשמונה ביוני שולח גנרל ס.ס שפר מברק לגנרל באומה: ״לא קיימת עוד בעיה יהודית בסרביה״.

בארץ אבא נרתם בכל מאודו למאמץ להקמת המדינה. לאחר סיום לימודיו הוא מצטרף לפלמ״ח ונלחם במלחמת העצמאות ובשאר המלחמות. בבית השיטה הוא מקים את ביתו ומשפחתו. לאורך כל השנים התייסר האם נהג נכון בהשאירו את בני משפחתו מאחור, ומדוע נשאר הוא בחיים והם לא. אבא היה מהדוחפים והלוחמים להקמת האנדרטה היפה והמכובדת שבבית הקברות לזכר הנרצחים בשואה. על האנדרטה חקוקים שמותיהם של סבי משה, של סבתי גיזלה, ושל בת דודתי לאה, יחד עם שמות שאר הנרצחים, קרוביהם של חברי בית השיטה. יהי זכרם ברוך.

דוד כרמל

חיפה, יום השואה, 2017